פוסט השנה שלי.

בדומה לפוסט שלו, גם אני אציין דברים שעשו לי את השנה, אבל אני לא מרגישה שיש לי זכות לחלק פרסים, אז... כן. בכל מקרה, שמות של אנשים והדברים שעשו להם את השנה לפי הקטגוריות הבאות:

1. סדרת השנה

2. להקת השנה

3. ספר השנה

4. מילת השנה

5. איש / אשת השנה

אשחר

1. החיים על מאדים

2. בלר

3. גנבת הספרים

4. גרובי

5. מייקל סי.הול

הילית

ולבן האדם הכי חשוב - אני. מכיוון ואני זאת אני יש לי זכות לשאול את עצמי שאלות נוספות וגם לענות עליהן, אז הנה

# סדרת השנה? בונז

# להקת השנה? בלר

# ספר השנה? יש ילדים זיג-זג של דויד גרוסמן

# מילת השנה? שפיצי

# איש / אשת השנה? יוני בלוך

# שיר השנה? High & Dry של רדיוהד

# סרט השנה? Bridge to Terabithia

# היונק האוסטרלי של השנה? וומבט!

# כלי הכתיבה של השנה?העט המחיק

# קללת השנה? כוסעמק

# אתר השנה? מורפיקס & יוטיוב

ומה איתכם?

(תראו איך הביטל הזקן והמזדיין הזה הורס לי את רצף שמות העצם בכותרות הפוסטים)

I had a fantastic show! Thank you very much! Now you have to go home!

Noooooooooooo!
Come on!

Noooooooooooo!
I've got to go home!
Noooooooooooo!
You've got to go to sleep!
Noooooooooooo!
Yes!
Noooooooooooo!
Yes!
Nooooooooooooo!
I've got to go to sleep!
Nooooooooooooo!

היה מדהים, מדהים, מדהים!!!!!! משפחת שרפרף והבכיינית מסאמת'ינג, לט איט בי ואהלן ג'ודיאה, שנה טובה ורמדאן כרים, דאט באסטארד שור נואוז האו טו ת'רואו אה פארטי!

אה, ואני ראיתי אותו ממרחק של חצי מטר, פאקינג חצי מטר! כמובן שעדי התחרפנה לגמרי והתחילה לצרוח (טוב, זה היה ברור, היא התעלפה כשיוני בלוך נגע בה), ואני התחרפנתי קצת אבל בעיקר נקרעתי מצחוק בגלל המקריות.

איי לוף יו פול!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני בוכה. למה אני בוכה? בגלל שאף אחד לא מוכן לשמוע מה קרה בפרק שממש ממש העציב אותי. כן, זאת הסיבה שאני בוכה. כן, אני יודעת שכשאבדנו בהרים והייתי בטוחה שנמות לא בכיתי וגם לא בכיתי כשסבא שלי נפטר והצחיק אותי אנשים שבוכים בגלל רוז, אבל אני בוכה בגלל שלא מוכנים להקשיב למה שיש לי להגיד, בסדר? אף אחד לא מקשיב למה שיש לי להגיד. יש לי מה להגיד, באמת שיש לי, וזה לא בהכרח משהו מצחיק שנון כתוב יפה חכם מנוסח בצורה מוצלחת או כל דבר אחר. יש לי להגיד שוורן גריינג'ר היה ילד בן 17 ושהוא היה חולה בלוקמיה ושהוא לא אמר את זה לאף אחד ושהוא מת, ושהוא דמות פיקטיבית ואני בוכה, אני בוכה כמו מפגרת בגלל דמויות פיקטיביות ובגלל עצמי, הכי הרבה בגלל עצמי, בגלל שאין אף אחד בכל העולם הענקי הזה שיקשיב לי ובמילא אין לי מה להגיד. אין לי יותר מה להגיד, נגמרו המילים, אין לי מה להגיד, בסדר? אני הולכת עכשיו ללכת להישכב במיטה ואני הולכת לקוות שיקרה משהו מהר, שתהיה לי הזדמנות גם לשנות, גם לעשות, בגלל שאני מתחרפנת. מתחרפנת, פשוט ככה, מתחרפנת מרוב שיעמום וחוסר עשייה וחוסר משמעות. די כבר. נמאס. תנו לי משהו לעשות.

"If I'd ask you to tell me about your life, you wouldn't need a paper would you?"

"I... I'm not sure."

http://www.youtube.com/watch?v=GF8ixLsgemE