גיי מיוסר, חותך ורדים...

מי שמכיר אותי טוב יודע שאני לא האדם אם הרסנים העצמיים הכי חזקים. מי שמכיר אותי באמת טוב יודע שברוב מוחלט של המקרים באמת אני לא שם על מה אחרים אומרים ועושה ממילא מה שנראה לי לנכון.

ובכל זאת יש דבר אחד שתמיד מעקב אותי, וזה שאין לי אומץ לקדם את ענייני.

אני מדבר על סיטואציה נורא ספציפית ונורא כוללני כאחד. מצב בו אני רואה מישהוא חמוד, כזה שהייתי רוצה תחת נסיבות רגילות "להתחיל" איתו, אבל לא נעים לי. אני לא יודע עם זה ריובי האנישם מסביב, חוסר הידיעה אם הוא כן או לא או משהוא אחר, אני אף פעם לא עוזר מספיק אומץ לעשות את זה. לא יודע.

וכל פעם אני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה אני אלך אם זה, ומה שיהיה יהיה, וכל פעם יש לי מאין מחסום נפשי כזה. אני מסתכל עליו, והוא עלי, ככה מבטים חטופים. ואני מנסה להרואת עניין, אבל המילים פשוט לא באות. בד"כ זה נגמר בכך שהוא יחורד בתחנה אחרת או אפילו בואתה תחנה, ואין לי אומץ אפילו לדבר אליו. וזה מבאס. וזה מתסכל. ואוף עם זה...