גיי מיוסר, חותך ורדים...אז זהו. שיניתי. עכשיו אני סתם אני. סתם חנון ממוצע, קצת מודרני. עתודאי (כן... גם אני מכרתי את נשמתי לצבא...), ובנוסף להכל גם גיי. הבלוג הזה הוא התפרקות מחיי היום יום והנסיון הנואש שלי למצוא תמיכה. |
| 8/2006
מבזק חדשות לבד לי. בודד לי. ריק לי. יש לי חברים די טובים, יש לי חברים מאוד טובים, אני מכיר אנשים, עושה דברים. אבל הכול מרגיש עדיין כלכך ריק, כלכךחסר משמעות. איבדתי את הדחף הזה, הרצון הזה לצאת מהמיטה, לצאת מהבית, לעשות דברים. אני מרגיש את הדכאון והרקבון מחלחלים בנפש שלי. והכלום מכרסם אותי מבפנים החוצה. אני עייף. נורא עייף. ואני רוצה לישון. אבל כל פעם שאני הולך לישון אני לא מצליח לישון. יש לי סיוטים קשים, אני מזיע, אני מתעוות, אני זז יותר בשינה מכשאני ער ואני קם עייף. אפילו קפה כבר לא עוזר. אני מתנודד בבית חסר מעש, כלום כבר לא מעניין אותי. לא מ"ת, לא לדבר עם אנשים, לא משחקי מחשב, הכול נמאס. הכול מתרוקן ממשמעות. אני רוצה מישהוא/מישהיא לחלוק איתו/ה את החיים, ואין. אני מסתכל על חלק מהחברים שלי (אלו שלא קוראים פה) ואני מתמלא קנאה. חלק מהם מערכות יחסים רציניות כבר כמה שנים, אחד אפילו כבר התחתן. ואני? בזבזתי את חלק מהשנים בהנאה חסרת מחשבה, ועכשיו הכול מתרוקן מהנאה. ההורים שלי נסעו לבולגריה אתמול (אתמול היה ה22.8) והשאירו אותי לבד בבית לשהוע. ולא אני לא עושה שום דבר, אבל מי שרוצה לבוא מוזמן. שעמום ודכאון מובטחים. אפילו לאכול כבר איבד את המשמעות שלו, ולאכול זה אחד הדברים שאני הכי אוהב. הכול מסכות. smoke and mirrors. הרגש שבתוכי מתרוקן. זה לא שיש בי עצב של ממש, דכאון, בדידות. זה מאין ריקנות כזו. כאילו אין כלום. כאילו כלום כבר לא חשוב. אני מרוקן, כאילו מישהוא הוציא את המילוי והשאיר קליפה ריקה. הנשמה שלי עזבה, וזה עניין של זמן לחכות לגוף להרקב בלעדיה. אין לי אפילו חשק להלחם בזה. ואם אתם רוצים סימן אחרון, לאלו שבאמת מכירים אותי, אפילו לדבר כבר לא בא לי. אין לי כוח, אין לזה משמעות.
| |
| |