גיי מיוסר, חותך ורדים...

העברץי אץ השיר מהפוסט הקודם כדי לשים אותו בקטגוריה יצירות...

אישה יפה,,
בשמלה שחורה,
אני רואה אותה,
אי שם רצה.
בין שדות וכרמים,
בינות קברים,
תכלת בעיניה -
תלתיה אדומים.
 
ואני רץ אחריה,
מהופנט מחמוקיה,
ואני רוצה לתפוס אותה.
והיא רצה. אי שם רצה.
 
וכשחושך מתקרב,
חצי ירח בשמיים.
אז קולה הערו,
מהדהד לי באוזניים.
 
היא קוראת לי מרחוק,
ואני אחריה.
זהוא לא ענין של צחוק,
ואני כומה אליה.
אני לא רואה אותה,
רק מרגיש בקרבתה,
ואני כמו מיוחם,
מאחל למגעה החם.
 
ואני כמו זבובים,
ההולכים אל הקורים,
והיא כמו העכבישה,
מתחבת אך מפתה.
 
וכשחושך מתקרב,
חצי ירח בשמים.
אז קולה הענו,
מערפל לי ת'חושים.

מכשפת אהבה,
בשמלה שחורה,
חמוקיה עדינים,
תלתליה אדומים,
ותכלת בעיניה -
היא שבתה אותי בקסמיה.
 
ובינות למצבות, זר חבצלות שחורות.
היא מוליכה אותי אל החלומות.
אל עולם שמעבר לחושים,
אל התענוג אל הדמדומים של החיים.

Smile, and the world will smile with you.
Cry, and you shall cry alone.
Laugh, and the world will two.
Cry, and you shall have no dawn.

Smile, and the night will turn to dawn.
Cry, and your heart will turn to stone.
Smile, is the key to every heart's lock.
Cry, and you will scatter the flock.

Smiling brings a new tommorow.
Crying brings non but sorrow.
So they told us way back then.
But we now know truth it's aint.

In time of childish innocent.
We actually belived in that.
Now we know - that was a lie.
Everyone sometimes cry.

Smiling is but science-fiction.
Crying takes away our friction.
And the darkness gave us comfort.
Made our troubles be forgot.