גיי מיוסר, חותך ורדים...

טוב...

אז לבקשת הקהל המך פוסטים משפחתיים.

אז איפה היינו?? אה... כן... גיל 6 דירה חדשה.

טוב אז אחרי גיל 6 אין הרבה אירועים שווים לסיפור.

המקרה הראשון קשור לאוזניים שלי.

כפי שצויין מעלה יש לי פוליפ הידרופילי בעור התוף. כל חצי שנה אני נבדק בבי"ח קפלן למעקב. באותה בדיקה היה רופא חדש, הסתכל בתיק, בדק את האוזן דרך המכשיר הזה שלו, בניגוד לאחרים הוא לא הסתכל עליה דרך המיקרוסקופ. אז הוא ציין בגאווה "האוזן בסדר. אנחנו סוגרים את התיק. אתה יכול לעשות כל מה שאת הרוצה". מה עושה ילד בן 10 שעד כה רק חלם על מים? קופץ לברכה ביום הראשון של הקייטנה (1.7). אלא ש3 ימים אח"כ גיליתי שהפוליפ עוד חי, או יותר מדוייק היה חי. עור התוף שלי התפוצץ, ואני שכבתי כל יולי עם פתיל באוזן עד לעור התוף והייתי צריך להרטיב את הפתיל במי-חמצן ונוזל אחר מוזר כל חצי שעה. כאבי תופת אפפו אותי. ואני, עקב בעיות טכניות, נאלצתי לשכב כל יולי מתנודד בין הגב לצד בלי לשנות את פוזיציית הראש.

חוויה מעניינת לכל דורש. חוויה שחוויתי 3 פעמים לא פחות. (גיל 7, גיל 10 וגיל 13).

חוץ מאירוע ראוי ציון זה אין יותר מה לציין ממש.

היו לי חיים די "נורמאליים": בי"ס, חברה, נזרקתי כי היא עברה דירה, חברים, קיבלתי נכשל בספורט (4 שנים רצוף!!), נכשל בהתנהגות (כל שנה!!), 3 תיקים במשטרה על פריצה, 2 על גניבה, 4 על סחיטה באיומים (סה"כ 9). לא משהוא רואי להעמקה...

בגיל 12 סיימתי ו' ונשלחתי לפנימיה. בפנימיה היה כיף - חברים, לא לומדים, פסיכולוג, פסיכיאטר, עוד אחד, עובדות סוציאליות (X4 - אחת עזבה בגלל ששרפתי לה את החדר...). אח"כ בר מצווה. גיל 13 אמא שלי לקחה אותי לפסיכיאטרית פרטית. בהתחלה לא רציתי, כי שנאתי את הצוות הטיפולי בפנימיה, אבל היא התגלתה כבן אדם טוב. והכי חשוב סוף סוף מישהוא שהבין אותי.

היא שלחה אותי לפסיכולוגית קוקנטיבית, אחת משהוא חבל על הזמן. סוף סוף מישהוא מבין ועוזר. וככה למדתי לתעל את הכעס למקומות הנכונים - סק אגרוף. חבל שאח"כ חזרתי למעללי הקודמים. טוב נו... לפחות החזקתי שנתיים.

גיל 14 העבירו אותי שוב בי"ס, כתה ט' ואני עדיין באותו בי"ס.

רוב רובם המוחלט של קוראי הבלוג שלי מכיר את הבי"ס הזה מסיפורי המדוייקים.

לכן לא אפרט, ואבקש משאר באי הבלוג לא לפרט, כדי לא להלאות על הקוראים.

נסכם במילה אחת את הבי"ס: שואה. או בשלוש: ניסוי סוציולוגי מעניין. או במשפט: הניסוי הסוציולוגי הסודי הגדול במדינה בעל הכי הרבה משתתפים לא מודעים, מודעים, מרצון ובעל כורחם.

טוב אז הפוסט עם אחותי הביא אותי למסכנה שיש יותר מדי לספר בשביל לחלק לפי אנשים.

אז החלטתי לעשות סדר כרונולוגי... יותר נוח...

טוב בוא נתחיל.

1. חיפה: תקופת משפחתינו בחיפה קצרה, אך יש לנו שורשים. סבא שלי וסבתא שלי, שניהם ז"ל, גרו בחיפה הרבה שנים. שם גם נולדה אמא שלי, ושם הורי הכירו ונישאו. אחי הגדול, גם הוא ז"ל, נולד בחורף 1983 בצהרי יום גשום. גם אנחנו נולדנו בחיפה בשעה 14:02 ו 14:05:30 (אבא שלי והזכרון המטורף שלו...). קודם אחותי בשמת ואז אני. אחותי נקראה על שם בתו של שלמה, ולזכר סבתא רבה שלי ברתה. (הב' והת'...). בגיל שנתיים עברנו לרחובות, למורת רוחה של סבתי, והשתכנו בדירה שכורה. ההורים השיגו עבודה, אמי במכון ויצמן ואבי במפעל נשר רמלה למלט.

2. אוזניים: בעיות האוזניים שלי הן עמוקות נרחבות וקדומות כל כך שהנחתי כי מגיע להן פרק נפרד. או לפחות סעיף בפוסט.

אני נולדתי במשקל נרחב של 3.800. למה נרחב? כי היינו תאומים ותאומים בד"כ יוצאים רזים יותר... אמי נעלצה בקורח הנסיבות לסחוב 7 ק"ג ו300 גרם. כי אחותי שקלה 3.500.

אבל נולדתי עם עוד "מתנה" - שקיות מוגלה בבסיס המוח, למעשה קצת מתחת. אבל לא גילו אותן מיד... את הגילוי הראשוני עשתה אמא שלי ששמה לב שאני אוכל כמויות אדירות, צורח המון ומנגד יורד במשקל. כמו כן לא ישנתי כמעט כלל.

אז אמא שלי הלכה לרופא ודרשה שיפתח לי את האוזנים, בורב חכמתה, אבל הוא סירב וציין בתיק "הילד מופרע, האמא היסטרית". הו... כמה שהוא צדק... אבל ממומחה למומחה בסוף עשו לי ניקור אוזניים וגילו את המוגלה בבסיס המוח. הרופא ציין לאמי כי עוד חודשיים והייתי הולך לעולמי. מאז אני חייב לאמי את חיי פעם שניה (חוץ מההריון...). אח"כ גילו שיש לי שק משיכה בעור תוף שמאל. והכוונה לכך שיש לי פוליפ הידרופילי דבוק לעור תוף שמאל, ומערכת הניקוז שם דפוקה. ולכן די בטיפת מים כדי שהפוליפ יתנפח ויקרע את עור התוף מהמקום, מעשה שנקרא במונח "התפוצצות עור התוף". מונח מפגר כי למעשה הפוליפ מתפוצץ לא עור התוף... לצערי הפוליפ גם גודל חזרה. אז אסור עלי בושם אופן להרטיב את אוזן שמאל.

אני ירחיב יותר על האוזניים הדפקטיות שלי בהמשך, בפוסט אחר. מגיע להן...

2. רחובות בדירה השכורה: אז זהו בדירה השכורה גרנו אני ואחותי יחדיו בחדר והסתדרנו טוב. היינו בני שנתיים אחרי הכל...

אחי קיבל חדר והורי חדר. למדנו במעון אמונה הדתי שמעבר לכביש מול הבניין שלנו. למיטב זכרוני לא היה רע במעון. אלא שעשו הפרדה בין בנים לבנות ואני התעצבנתי, אז עברתי לאמצע לקחתי את אחותי וישבתי שם ולא נתתי לאף אחד להתקרב. בדיעבד מעשה מפגר, אז זה נראה הדבר הטוב ביותר לעשות... לבסוף מצאו פתרון והכל הסתדר (אני רק לא זוכר איך...)

לפי מיתוס ילדות אמא שלי נכנסה יום אחד ומצאה אותנו בשירותים כשאחותי חופפת לי את הראש בריצפז (מנקה רצפות, פרסומת סמוייה!!) ובמי האסלה הקרירים כפיש אחותי ציינה בפשטות "כמו שאמא עושה".

גם את הגן התחלנו בדירה הזאת והיינו בגנים שונים. אני בגן איילה ברחוב מול הרחוב שלנו, ואחותי בגן רוזה שני רחובות משם. בגן התחברתי עם שני ילדים גיא ורונן, שעתידים היו להיות חברים מאוד טובים שלי... אחרי הגן הלכנו שנינו לבי"ס "שריד". גם שם הופרדנו לכיתות שונות, אבל בהפסקות בילינו את רוב זמננו יחד עם אותם חברים. היינו אז חברים טובים מאוד...

בגיל 6 וחצי, בפורים שבאמצע כתה א' עברנו דירה. כמובן שידענו שנעבור מתישהוא רק לא ידענו מתי. אחי בא לקחת אותנו ממסיבת פורים של הבי"ס ואז החל ללכת, אבל הפעם בכייון שונה. מיד ידעתי שמשהוא לא כרגיל, אבל פחדתי להגיד משהוא כי אז היה נראה לי כאילו אחי הגדול הוא סגן אלוהים או משהוא בסגנון. הגענו לדירה החדשה...

3. הדירה החדשה: הדירה החדשה הייתה גדולה יותר. כל אחד קיבל חדר שלו, מעשה שאבי מתחרט עליו עד היום ומטיל בו את האשמה לכך שלא התגבשנו כמו "אחים נורמאליים". מה שהוא לא הבין עדיין זה שבשפחתנו למצוא משהוא נורמאטיבי זה בדיוק לא נורמאלי. ואז התחילו עבודות הנקיון. אני התנדבתי לנקות את החלון של המרפסת (שהוא למעשה דלת הזזה). אז הייתי קטן ולא הגעתי עד למעלה, אז עליתי על אופניים. אלא שהאופניים החליטו שהן פתאום מעוניינות להיות במקום אחר - ואני מתוקף כוח פיסיקלי מעצבן ושמו "שמירת המקום" נפלתי לרצפה ופחתי את הראש. אני, כפי שגולה אח"כ, עמיד לכאב בצורה גבוהה ביותר ולא צעקתי או בכיתי. קמתי והלכתי לאמא, ואמא שלי כמעט קיבלה התקף לב - לפי המיתוס "נהרות דם" היו עלי, אבל כולנו יודעים מה טיבם של מיתוסי ילדות... מיד הובהלתי לבי"ח לתפור את ראשי. ואז התברר כי יש לי גם כוח ללוות את העמידות ונדרשו לפי מה שצויין בתיק הרפואי 6 אחים להחזיק אותי במקום. ואני הייתי בן 6... בושה לאחים...

כשנשאלתי איך נפלתי הסברתי הכל וציינתי, בעברית של ילד בן 6, כי "האופניים נסעו בלי אני" ומאז המשפט הזה הוא סימן משפחתי מוסכם וחשאי שכוונתו "תזהר לא לעשות שטויות". כמו כן הוא משמש מפתח להבכתי בציבור בפני חברותיה הרחלניות של אמא שלי. וכמובן האורחים הרומנים. והחברים שלי. והחברות של בשמת. והחברים שלה. והחברות שלי. ובעצם כל מי שיש לו אוזן... אחת לפחות...