עד סוף העולם.

הלב שלי מתאפק מלהתפקע. אתה כבר לא פה, ואני מבינה את זה אחרי כמעט חודשיים.
את מתגייסת, ומבחינתי זה משהו בלתי נקלט או נתפס בכלל.

רוצה לשמוע רק עודפעם אחת שתגיד לי "אני אוהב אותך", שרק עוד פעם אחת תיצמד אליי מאחורה בהפתעה כמו כל כך הרבה פעמים, אני אפילו אסתפק בכך שרק נצא לטיול רק שנינו, כמו פעם. אסתפק בזה שנשכב על המיטה שלך בעוד ערב שישי כהרגלינו ונשמע איזה דיסק ישן שלך..
עזוב, אני אסתפק בסמסים חופרים ומתלוננים כמו שרק אתה יודע לחפור ולהתלונן...
אני אסתפק בשתי מילים - אני כאן.
את יוצאת לדרך חדשה, הלב שלי נותן לך לצאת אליה בלב כבד, הייתי נותנת הרבה כדי להיות במקומך עכשיו ושאת תהיי זו שתשאר בבית ואני זאת שאצא לדרך הזו. תמיד קנאתי בך שאת יותר גדולה, יותר רזה, יותר יפה.. אבל תמיד היית החברה הכי טובה שלי.

אני צריכה להשלים עם זה שלא אראה אותך יותר, לא בתור חבר טוב ולא בתור בן זוג, צריכה להשלים עם זה שאני חייב להמשיך הלאה.

ומה יקרה אם תשתני לי לגמרי?

איך אחזיק מעמד בלעדייך?

החיים חוזרים למסלולם. אני מחזיקה את עצמי הרבה שלא לבכות.

יהיה בסדר אתם אומרים שוב ושוב, עד שאני כמעט מאמינה לזה.