עד סוף העולם.

בידיים רועדות אני מכניסה את הקוד של האתר של צה"ל ופותחת את המנילה,
מפחדת לעשות צעד בלי אמא בשביל לא לעשות טעויות שיעלו לי אחכ ביוקר.

אני נכנסת לרכב ה"ל" שאיתו אני לומדת כבר כמה חודשים טובים, מרגישה ביטחון כבר על הכביש,

הטסט קרוב הוא אומר. אני מחייכת לעצמי. אבל גם מתאפקת לא לצרוח לשמיים.
אני מגיעה לביצפר יום אחרי יום ומבינה כמה מיותר מבחינתי להיות שם כרגע - זה לא באמת שאני לומדת משהו..
אני מוציאה את הפלאפון משקט ושוב אין שם הודעות או שיחות ממך.

אני כבר ממש מתגעגעת.
אתמול העזתי לשתף אותך במנילה הקרבית שלי, זלזלת, לא ציפיתי, אבל קיבלתי "בום" לפרצוף.
שמעתי ששוב חזרתם.

שמעתי עלילות עלייך מידיד שלי שמכיר את האקסית שלך, והתחלחלתי.

אני לא מבינה איפה אנחנו עומדים.

אני מתגעגעת, אני מתבגרת. טסט, מנילה, חברים... מה עוד?

אני כבר איני יודעת מה מצבי.

הפלאפון מצלצל ושוב זאת חברה טובה, הפעם זאת ספיר - קיבלה מצטיינת בצבא, מלכה!

אני רוצה לחלוק איתך דברים ואינני יכולה, אין ביכולתך לפרגן לי כנראה.

כבר תקופה שלא חשתי בטוחה בקרבת בנים.

איפה אני האמיתית, זאת שמתחילה עם מי שבא לה וזאת שעושה מה שבזיין.. .או שבעצם, מי שאני היום זאת אני האמיתית?

הפכת אותי ליצור פגוע וחלש. או שמע, זאת אני ?

הכל סתמי.

רוצה להתאהב ולהרגיש שוב נערצת וקרובה למישהו, כמו שהייתי קרובה אלייך תקופה כה קצרה.

אבל הכל סתמי.

אין ביכולתי להרגיש דבר.

פרט לגעגוע.