עד סוף העולם.

אני עוצמת עיניים וזורקת את עצמי אחורה בזמן, לתקופה של לפני חצי שנה.

אני זוכרת שאז היית טורח להתקשר הרבה, לשלוח הרבה הודעות, רק רצית לראות אותי.

אני זוכרת שלא הסתרת ממני דבר וכל אדם ששמע על הקשר המיוחד הזה קינא בנו, אני זוכרת שחברים קרובים שלך שאלו אותי איך נכנסתי לך ללב ככה ואיך גרמתי לך להפסיק להתנהג כמו בד"כ שאתה מתנהג לבחורות..
אני עצמי התפלאתי שמישהו בגילך מייחס לי חשיבות כה רבה.

היום שבו נהיינו יחד, הפך להיות היום העצוב ביותר והשמח ביותר בחיי.

מצד אחד – היו המון הזהרות של חברות קרובות שלא נכנסים לקשר עם מישהו כה קרוב.
מצד שני – אהבתי אותך המון זמן ונורא שמחתי.

אני פוקחת את העיניים בטעות, יוצאת מהסרט היפה שחייתי פה, אני מסתכלת ימינה ושמאלה, אני רואה שהוצאת את עצמך בכוח מהחיים שלי, כנראה הבנת שאיני מסוגלת לכך בכוחות עצמי.

אני כבר לא חלשה,במשך הזמן שעוד איכשהו השליתי את עצמי שאולי תחזור אליי ושנחזור לקשר זוגי או אפילו ידידותי שרמות ההן, הצלחתי להבין שהקרב אבוד מראש.

אני נלחמת באש שיצאה משליטה.

ולפני פחות משבוע שלחת לי הודעה "יובל, זה הסוף".