עד סוף העולם.

אמש שמעתי על חייל נוסף שהתאבד, הפעם.. הוא מהעיר שלי.

אפילו הכרתי את שמו.

היום הריצו בפייסבוק איזשהו מכתב שכתב חייל קרבי שהתאבד.

במכתב, הוא כתב שהפיכתו לחייל קרבי שמה עליו את הסטיגמה והמצב של "לבד".

אני מפחדת לעזוב אותך עכשיו.

אני מפחדת לעזוב אותך לבד.

אני יודעת שפעם צחקת על חבר שלך שחברה שלו עזבה אותי כי היא אמרה לו "אני לא מוכנה הלחכות לך 3 שבועות, יש לי אופציות אחרות".

ואז כשהיא עזבה אותך, נתלית בי.

ועכשיו, כשאני מתחבטת ביני לבין עצמי אם לעזוב אותך, אני מפחדת.

אני מפחדת שתהיה לבד עד כדי כך שתעשה לעצמך משהו.

למרות שאתה בטח תשחק אותה "גבר" ותגיד שאתה לא צריך אותי.

ולפעמים אתה לא עונה להודעות שלי, ולפעמים אתה יכול לא לדבר איתי כמה ימים, אפילו שבועות.

אבל אני יודעת שאני חשובה לך, אתה כל הזמן אומר את זה, ואתה, אתה לא מהתיפוסים שאומרים סתם.

אני אוהבת אותך בצורה שאי אפשר לתאר.

והכח שאני צריכה בשביל לקום ולעזוב עדיין לא קיים בי.

רק הפחד הזה...

למה הצבא הזה חייב להיות נוקשה?

למה ני לא יכולה לקבל חיבוק, סהכ חיבוק מבנאדם שאני כ"כ אוהבת.

למה אני לא יכולה לראות חברים כל יום וכמה שבא לי.

אוף.

לא רוצה להיות חיילת.

רגע, לא אמרתי שאני רוצה קרבי?