עד סוף העולם.

אתה נכנסתי לי לחיים כמו רוח סערה, בדיוק ברגע שהאמנתי שאין לי יותר רגשות.
אתה גרמת לי להרגיש משהו אמיתי אחרי הרבה זמן שהאמנתי שהכל סתם.

אתה מסוג אחר של גברים.
קרבי.
עיניים חומות, גדולות וחמות עד כדי טירוף.
ידיים ענקיים שמגע מהן מספיק כדי להמיס אותי לשבוע שלם.
אתה אמיתי ואופטימי, בדיוק ההפך הגמור ממני.
חתיך, לכל הדעות.
איש שיחה, אחד כזה שלא יגמרו הנושאים לעולם.
אתה מרגיע אותי ונותן לי תחושה אבהית כזאת ודואגת.
אתה נותן לי צ'אנס למשהו רציני יותר.
אתה לא מתבייש להגיע אליי הביתה בלילה הראשון ולהגיד בבוקר שלום להורים שלי.
אתה לא מתבייש להכיר חברה שלי בלילה הראשון ולנשק אותי לידה.
הקול שלך מרגיע אותי ונותן לי תקווה אמיתית.
אתה גורם לי להרגיש.
אתה גרמת לי להפסיק עם כל המשחקים ולהתמקד בך, בפעם הראשונה מזה שנתיים.
אין בך צביעות, הכל שקוף ובהיר.

אבל אתה לא מהסוג שמתקשר.
וזה מטריף אותי.

אתה תמיד שמח לשמוע אותי, עונה לי מהר לטלפון, אתה אפילו מבקש שאני אשלח לך סמסים לצבא, כאלה אופטימיים ושפויים, את מבוקשך, אתה מקבל, רק רציתי שתענה לי.

אני יודעת ששמחת לקבל את הסמס היום, אבל לא שימחת אותי בחזרה.

זה גורם לי לחשוב, אולי לוותר.

אולי קפצתי למסכנות מהר מידיי.

אני רק יודעת שאני מתגעגעת כמו שלא התגעגעתי מעודי לגבר,
אני אוהבת כמו שלא אהבתי כבר הרבה זמן.
יש בי תקווה חזקה שכשתחזור תשמח לראות אותי.
ואולי גם אני באתי לך קצת בתקופה הכי מבולבלת בחיים (אגב, אתה לא מסתיר כלום, אפילו את מעבר הדירה המאולץ אתה מספר לי)...
רק בבקשה, תן לי צ'אנס אמיתי. כי אני צמאה אלייך, לליטוף ולמילה...