עד סוף העולם.

לא חשבתי שיהיה לי כלכך קשה להגיע לגיל הזה שחברה שלי תעזוב את העיר, את הבית.

לא חשבתי שיהיה לי כלכך קשה להגיע לנקודה שחודשיים לפני הגיוס חבר שלי יקבל את השחרור מהצבא וידבר איתי על לעזוב את הבית ולעבור לעיר הגדולה.

בדמעות אני אומרת לשניהם "תעשו מה שטוב לכם, ונשמור על קשר"

אני בטוחה שעפ חבר שלי הקשר יהיה קצת יותר עמוק וששעה מרחק זה לא מה שישבור אותנו וגם לו יש עוד זמן.

אני גם אהיה חיילת, אז בכלל.

אבל את, שהיית תמיד זמינה אליי.. את פותחת פתח להראות לי שאנשים עוזבים את הבית ואת החיים פה ובונים אותם במקום אחד.. זה מפחיד.

אם לא הייתי מתגייסת וודאי גם אני הייתי עוזבת את בית הוריי ועוברת למקום אחר..

אבל במדינה הזו... כל אחד עושה מסלול שונה.

יהיה בסדר.

אני מתגעגעת לביצפר, ובעצם, הוא עוד לא נגמר.

התחלנו תקופה של בגרויות ומתכונות וכמעט ואין שיעורים כיתתיים.

אני כבר מתגעגעת לשיעורים בביצפר, לאנשים המטומטמים שהייתי רבה איתם על עקרונות חסרי משמעות.

על ההפסקות, בעיקר שנה שעברה (לפני שהרגשתי אבודה בתוך הביצפר הענק הזה).

אני מתגעגעת למעט אנשים החמים שכן יצרתי איתם חיבור.

אבל זה מין חיבור כזה שאפשר למצוא רק בביצפר (מחוץ לכותלי בית הספר אף אחד לא ישמור על קשר).

אני מתגעגעת לקום בבוקר ב8, להתלונן, לאחר, אבל עדיין לקום בשביל משהו בשעה מסויימת.

אניכמעט תמיד לבד, למרות שיש לי המון חברים ושיש לי את הגבר הכי מדהים.

אבל כמעט תמיד, אני ישנה וחסרת מעש.

מפעם לפעם יש איזושהי מתכונת או בגרות...

התקופה הזו שכ"כ ייחלתי לה לא מניבה טובות אלא גורמת לי להשאר בבית, להשמין ולחיות בסרטים.

למצוא עבודה אפילו אין טעם כי בעוד פחות מחודשיים - אני חיילת.

אני אוהבת אותך.