ביום ראשון בבוקר השכמתי קום ופקחתי עיני בשעות מוקדמות מאוד של הבוקר, סביבות ארבע. ניסיתי לחזור ולתפוס תנומה של עוד ארבע שעות לפחות, אך הציפורים המצייצות הארורות הפריעו לכוון מחשבתי, אז נסחפתי ופתחתי את הטלויזיה. משם, כבר אי אפשר להירדם. בכל מקרה, בשעות קצת יותר מוארות יצאתי עם משפחתי לכוון המרכז, אל עבר תל אביב. עשינו לנו מין טיול בוגרשוב- דיזינגוף שכזה, במטרה ראשונית להכיר חנויות יד שניה. בסופו של דבר הגענו לחנות אחת חמודה שבפלייליסט הרקע שלה היה את שיר הסיום מהסרט ג'ונו. קניתי בחנות היצירה בסנטר 3 לוחות קאפה שחיפשתי, 2 מכחולים וצבע אקריליק שחור שנגמר לי.

לאחר מכן ביקרנו בביתה של דודה שלי במרחק הליכה, שם חרפתי לתוך שינה לא מתוכננת בזמן שהאחרים אכלו. בסופו של דבר, מאוחר קצת מהמתוכנן, נסענו אל דודים שלי בחולון, שם אכלנו עוד והלכנו לישון.

למחרת בבוקר קמנו בשעה מוקדמת יחסית, שתינו קפה וזזנו דרומה. עצרנו ביישוב בו מגדלים נוריות, שם צילמתי תמונות שיצאו מוצלחות מאוד, חלקן יהיה ניתן לראות בDeviant art שלי היום או בעוד כמה ימים. לאחר מעט זמן המשכנו בדרכנו אל קיבוץ בנגב, שם ציינו 20 שנה למות אחיו של סבי, אני חושבת, בהזכרה עם משפחתנו השוכנת בקיבוץ. נכחתי באותה הזכרה בשנה שעברה, ובהשראתה כתבתי את הקטע הזה. נוסטלגיה ממכרת.

אגב נוסטלגיה, היום אני מציינת שנתיים מאז תחילת הבלוג. מצד ראשון אני גאה בעצמי על שהתמדתי במשהו במשך כל כך הרבה זמן. אני לא יודעת אם יש משהו אחר שלא פרשתי מעשייתו לאחר טווח זמנים של מקסימום חצי שנה. מצד שני, רגשותיי מעט מעורבים מכך שהבלוג תפס חלק כל כך גדול מחיי היום יום שלי. אני כאן שנתיים, 730 יום, שביעית מכמות הזמן שאני חייה, ועדיין לא מצאתי את עצמי. אני רואה אותי משתנה בכל יום, שינויים קטנים ברוב המקרים, אך לעיתים רבות גם שינויים דרסטיים. אני יודעת שגיל ההתבגרות מהותו חיפוש עצמי, אבל שינויים מביאים איתם לפעמים משברי זהות.

 תראו אותי לפני שנתיים, נניח, ילדה שמתיימרת להיות אפלה וממררת בשמיעת להקות אימו כאלו או אחרות, שחור היה הצבע המועדף, מוסיקה הייתה רק אמצעי כדי להגיע לאיפה שרציתי להיות.

או לפני שנה, מה שקצת דומה יותר להיות, המוסיקה נהייתה קצת יותר מורכבת, בעיקר צרחות, גראולים או מצו סופרן צווחני. השחור התערבב מעט בגוונים אחרים, אך נשאר הגוון השולט. מוסיקה היוותה עדיין אמצעי להתקדם לאיפה שרציתי להתקדם, והייתי עיוורת, בעיקר. כל העניין הזה סביב הפירסינג והעגילים והצבע לשיער לא נפסק.

השנה אני רואה את עצמי בצורה שונה. אני- אני, וזה מה שמסתכם מזה. אני מאזינה למה שמתחשק לי לשמוע, לובשת את מה שעולה בראשי ועוסקת במה שעושה לי טוב. אני משוכנעת שבעוד שנה אני אסתכל אחורה ואחשוב שהייתי מטומטמת גמורה, אבל אני לא מתחרטת על שום תקופה שהייתה. כל שלב הביא אותי לנקודת המבט ממנה אני מסתכלת על העולם כיום, ואני מרוצה ממי שאני וממה שאני רואה.

אז, נקווה שתהיה שנה שלישית, ושאז יהיה פוסט קצת יותר קצר.

חג שמח.