עמדתי שם, נוקשה כקרש עץ, נושמת נשימות ארוכות. שואפת, ומוציאה. לא חשבתי שבנקודה כזו אתחיל לחשוב על הדברים כמו שהם, ולא על איך שהייתי רוצה שיהיו. ידי מלוכלכות, עדיין רועדות מהמעשים הנתעבים של השנייה הקודמת. הכל התחיל שנתיים לפני. הכרנו במועדון קטן בעיירה שכוחת אל בדרום. אפילו עכשיו אין לי מושג מה באמת חיפשתי שם. כל מה שעוד זכור לי היה שבכיתי, הרבה. בתוך כל העייפות, האלכוהול והאיפור המרוח על פניי, ראיתי את דמותו קרבה אליי במבט מהורהר. הוא נראה אז כאביר ללא סוס, חתיך במעיל עור שחור וזיפים שלא גולחו מספיק זמן כדי שישימו אליהם לב. בבוקר מצאתי את עצמי חבוקה בין שתי ידיו השריריות, מסריחה ממיצי קיבה וזיעה מטונפת. הוא הסתובב, חייך אליי כמו מתוך עילפון קל והפיל את ראשו בחזרה לכרית באלגנטיות שלא הייתה מביישת פיל צולע. חודש לאחר מכן התחתנו. בתחילת הדרך המצב עוד היה בגדר הבריא. הוא היה משתכר בתדירות גבוהה, אך עדיין הראה סימנים של אנושיות וחיבה כלפיי. הכנתי לו אוכל בכל יום, ניקיתי את בגדיו בהתמדה, שטפתי את כליו, סיפקתי את יצריו, וכל זאת בתקווה שהוא ילמד להכיר בערכי ביום מן הימים, בתקווה שהוא עוד יתאפס על עצמו. כמובן שהלכתי באותו נתיב שחוק וידוע שבו עברו נשים רבות מדי לפניי. בפעם הראשונה שזה קרה הוא חזר שיכור מתמיד מהבילוי היומי שלו עם החברים. ארוחה מושקעת הייתה על השולחן, יום הנישואין הראשון שלנו התקיים. הוא פתח את הדלת באגרסיביות, התיישב ליד השולחן ובהתעלמות מוחלטת מחצי היום שעמלתי להכין את ארוחתו, נעץ את מזלגו באומצה המונחת יפה בצלחתו, נגס בה וירק אותה על הרצפה. "זה קר" אמר, נעמד בתוך רגע והנחית עלי סטירה. מעולם הוא לא היה אלים כלפיי בצורה כזו. כמובן שהיה את הסקס, אבל זה היה משהו אחר לגמרי. התנצלתי בפניו והנחתי לו לעשות בי כרצונו גם באותו הלילה. משם זה רק הלך והתדרדר. אלו היו מכות בלילה כשהיה חוזר שיכור יותר ויותר מפעם לפעם, סטירות חזקות ולא צפויות כאשר האוכל היה תפל ולו במקצת, דחיפות אלימות כאשר קבוצת הכדורגל שלו הפסידה במשחק ויחס מזלזל ופוגעני באופן כללי. בכל שלב של התדרדרות שכנעתי את עצמי שזה יעבור, שנחזור להיות מאושרים בחלקנו ובמה שהיה לנו. השכנועים האלו עבדו עד מקום מסוים, בו נשברתי פשוט. הוא קרא לי ללא בושה "כלבה רגשנית" וכינויים בסגנון, ומיד אחר כך עולל בי את זממו. אני לא יכולתי להתנגד. הייתי חלשה מנטאלית ופיזית. כל גופי קיבל גוון כחלחל- חום מאגרופים בלתי פוסקים ומכות הנוחתות מכל הכוונים. זה לא כאילו הייתי בשיא עוצמתי קודם לכן. הייתי צנומה ושברירית, אך לפחות הייתה בי הרוח. בנוסף לכל, לא היה לי אף אחד בעולם. הורי נטשו אותי עוד כשהייתי קטנה, ועד בגרותי חייתי אצל סבתי שהייתה קרירת אופי ועקשנית. מעט אחרי שהגעתי לגיל המתאים ועזבתי היא נפתרה מדום לב. לא הייתי קשורה אליה בכלל, אך היא הייתה טיפת החיבור היחידה שהייתה לי אל החברה האנושית. מעולם לא יצאתי וחברים לא היו לי. עבודה גם לא הייתה. בעלי היה היחיד שסיפק לי קשר כלשהו. כמה חודשים לאחר ששקעתי ברחמים עצמיים ובבכי בלתי פוסק, תפסתי את עצמי בידיים. בעלי היה שיכור מדי מכדי לשים לב לכך שהפסקתי לבכות, ולא באמת היה איכפת לו אם אני מתנגדת או משתפת איתו פעולה. באחד הלילות הוא נרדם מוקדם יחסית. עשיתי את עצמי ישנה וחיכיתי עד שנחירותיו יתחילו. לא לקח הרבה זמן וכבר הייתי במטבח. הדלקתי נר וישבתי ליד שולחן המטבח, לידי מחברת פתוחה ועט. התחלתי לתכנן את תוכניותי בכתב, ללא דאגות שמע בעלי יתעורר לעוד סיבוב של מכות. האלכוהול אולי העלה את רמת האגרסיביות שלו, אך גם גרם לו לישון כמו מת. את תוכניתי התחלתי לבצע יום אחרי. הוא קם בצהריים, כמו תמיד, שתה את הקפה שלו, כמו תמיד. הוא התלבש במהרה ויצא לעבודתו, כמו תמיד. ידעתי שמעכשיו יש לי עד חצות, עד שיסיים את שתייתו הכפייתית בבר ויחזור הביתה. שלושה חודשים לאחר מכן, הכל החל להראות תוצאות. אחרי ארוחת ערב מהירה, הוא גרר אותי אל חדר השינה בשערותיי והפשיט אותי מבגדיי, תוך כדיי שיעול בלתי נפסק. "תרכבי עליי" הוא צווה, וכך עשיתי. עליתי עליו בעוד הוא מתנשף יותר מתמיד. בינתיים, התנשפותו עלתה והתווספה לה שיעולים רבים. אני חייכתי באופן בלתי רצוני והוא ישר סטר בלחיי. גניחותיו התרבו ונשמעו כאילו לא נוצרו מתוך הנאה מינית. הוא הפסיק פתאום לנוע ואחז בגרונו, נחנק. התכופפתי עד ששערותיי לטפו את חזו. נשימותיי ריחפו והגיעו לפיו. "כשלאדם לא נוח" לחשתי באוזניו חרישית בעודי מרימה את גופי התחתון מעלה. "הוא זז ממקומו" סיימתי את משפטי והנחתתי עליו את כל משקל גופי. הוא גמר במין צווחה חסרת קול, גופו התרומם מעט, ונפל דומם. קמתי מעליו, התלבשתי במהרה, אספתי בתיק בגדים וכסף, וברחתי מהבית מהר ככל יכולתי. הלכתי מרחק רב, אך רגליי נשאו אותי בשמחה לכל מקום שאליו פניתי. ראשי היה מסוחרר מהחירות הפתאומית שנחתה עלי. הוא איננו עוד, אני חופשייה. במשך חודשים הרעלתי את ארוחותיו, מעט בכל פעם, מוות מובטח. עוד לא החלטתי לאן אני פונה מכאן, אך כל מקום עדיף על זה הנוכחי. אני לא גאה במעשיי כלל וכלל. להריגת בן אדם אין שום מניע או תירוץ, אך אחרי הכל, שיחקתי באותו משחק שהוא שחק. גמלתי לו כתשלומו. הוא מנע ממני את זכות החיים ואני החזרתי לו באותו המטבע.

זוהי החירות שלי, החופש שלי, חופש הבחירה שלי. אני בוחרת באפשרות לחיות.

איבד קצת ממשמעותו, אך אני דיי מרוצה.

נכתב לתחרות הסיפורים בנושא חירות של ישראבלוג.

הערות והארות יתקבלו בברכה.