לא תארתי לעצמי שאתרגש ככה, מאדם שאפילו לא הכרתי אישית.

אבל המבט על פניו, עיניו הקשישות שהביטו בי...

כל הסיטואציה הזו גרמה לי צורך של עצירת דמעותי בכוח.

מעולם לא הכרתי אותך, י', אך כששמעתי איך דיברו עליך,
במילים גבוהות ויפות כאלו, ששומרים לאנשים החשובים,

הצורך להרגיש בער בי יותר מבכל זמן אחר.

רציתי שיכאב לי על כך שאתה לא כאן, שאמרר בבכי עמוק
כמו קרובותי המתייפחות אחת על כתפי האחרת.
אך אחרי הכל, איני אלא עוד אדם, ואין ביכולתי להרגיש מעבר.

ולא היית קרוב כלל וכלל, אז ממה אני כל כך מתרגשת?

יהי זכרך ברוך.

צבע חדש. אדום יותר.