כל יום זה משהו אחר,כל יום אני נפגע בצורה אחרת .
סרבק! נמאס לי! .
תמיד ידפקו אותי, תמיד יצחקו עלי,תמיד ...תמיד הכל!.
אוףף אני כבר נשבר,אני רוצה לבכות כבר מרוב כאב.
כמה אנשים יכולים להכאיב? (אני לא מכליל את כולם למרות שתמיד יש לי
את החברים שיגנו ויאהבו אותי אני יודע את זה,מי שאני מדבר
עליו יודע ).
ממש כואב לי עכשיו,הלב שלי נצבט,הוא מדמם בגלל שהיה
אכפת לי ממך , עכשיו מה? הגיע הקטע שבו צריכים לפגוע ולהכאיב?
לראות מה יקרה עם החברות שלנו? לנסות הציב גבולות חדשים?.
אני לא מבין,ממש ממש לא מבין.
כאב תמיד הופך לשנאה. מתי יודעים שהכאב אמיתי?
מתי שהצמרמורת בגוף שלך כל כך חזקה באותו רגע שאתה חושב על אותו
רגע של כאב ואתה מנסה להעלים אותו וזה יותר כואב,זה אוכל אותך מבפנים.
בא לך להרוג,להכאיב,לצעוק,בא לך פשוט ...לראות אותו נפגע.
אבל אחרי שנרגעת קצת אתה חושב על אותו רגע ואומר לעצמך
"איזה מחשבות מטורפות" אבל לא,אלה לא מחשבות מטורפות.
אלה לא מחשבות אלה רצונות!! אתה רוצה להוציא את הכעס הזה
אבל ברגע שאתה מרגיע את עצמך מה שקורה זה שהכעס
העצב והכאב אוכלים אותך מבפנים .
ומה שבסוף יוצא זה שיש לך מסכה על הראש ואתה לא מודע אליה
אתה חושב שאתה מתנהג כרגיל אבל זה רק עומס של כל הכאב והעצב
פשוט גורמים לך לחשוב מה שאתה רוצה לחשוב אבל אתה לא יודע
מתי אתה תתפרק והכל יצא החוצה ומי שאמור להפגע לא נפגע אלה מי
שנמצא לידך .
אוף...תיראו אפילו פוסט נורמלי אני לא יכול כבר לרשום...סעמקקק
מה רציתי כבר לרשום אולי 2 שורות וחצי...
טוב...
מה שיהיה יהיה
תנחומים לא עוזרים...חברים לא עוזרים...מה נעשה?....נלך לישון?..
ואז מה?...מחר בגרות...אין זין לעולם הזה...
ומה אני עושה עכשיו?...הולך לשבת בחושך כי אין פה אף אחד ומה אני מבקש?
את האהבה של החברים שלי זהו! לא עוד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
