ישנם תאריכים בחיים שהם סוג של דד ליין. תאריך הגיוס, למשל. היום הראשון באוניברסיטה או בתיכון. תאריך של טיסה לטיול ארוך.
אלו תאריכים שמסמלים סיומה של תקופה ואז מגיע הזמן של חשבון הנפש. מה השגתי ממה שרציתי, מה לא. איך השתניתי ומה אני רואה כשאני מסתכל קדימה.
רוב התאריכים האלו הם תקופות מעבר ידועות, אבל מדי פעם יש תאריכים נסתרים שידועים רק לך. כמו יום הולדת, למשל. או כמו דברים אחרים.
אז יש דבר אחר כזה בעוד חודש וקצת. אני אשקר אם אני אגיד שאני לא מפחד. לא דואג.
פעם הייתי בהתקלות. לא אמיתית, כי בדיעבד הסתבר לנו שהרגו את המחבלים דקה לפני שהגענו אבל באותו רגע לא ידענו את זה.
כשהלכתי שם, עם הנשק דרוך ביד והקשר מטרטר באוזן הרגשתי סוג של בהירות. העולם התפקס לחדות מכאיבה, נעלמו התהיות והחששות ונשארה הוודאות של מה צריך לעשות ברגע הזה ומה ברגע הבא. מעולם לא לקחתי סמים קשים, אבל לדעתי ההרגשה לא שונה בהרבה. אתה חי את הרגע בצורה הכי ממשית שקיימת.
אני בהחלט יכול להבין למה אנשים מתמכרים לזה. הבעיה היא שזה בא עם מחיר. את תחושת הסיכון אי אפשר לזייף. אתה חייב להיות בסיכון. אמיתי וקרוב, מורגש ונושם לידך.
לא הייתי חייב להיות באותה התקלות, הייתי יכול להנמיך פרופיל ולהיות במקום הרבה יותר רחוק ובטוח, אבל כמו שרק בן אדם צעיר וטיפש יכול רצתי קדימה.
עכשיו אני ניצב בפני בחירה דומה מנקודת מבט בוגרת יותר. עכשיו אני מכיר את הסיכונים ויודע מה יש להפסיד, האם גם עכשיו אני ארוץ קדימה?
יש פה התנגשות בין האמונה הפנימית שלי, שאם אתה לא חווה את זה בשורה הראשונה, אז כבר עדיף לכת לחפש סרט אחר. לבין העובדה שעכשיו אני יודע כמה יש לי להפסיד וכמה קל להפסיד את זה בסיטואציות מסויימות.
ישנו אומץ של ללכת ולצלול בים סוער או לעשות בנג'י או צניחה חופשית או משהו בסגנון. אבל אני עשיתי חלק מהדברים האלו ואני יכול להגיד שלפחות לי, אישית, זה לא גרם משהו שאפילו מתקרב למה שחוויתי באותם רגעים קצרים.
פחד, מיקוד, דריכות ומעל הכל - השלמה. כי אחרי הכל, יש גם דברים שהם לא בשליטה שלך.
אולי בגלל זה אף פעם לא היה לי את הדחף ללכת לחפש את עצמי בהודו. אולי כי אני כבר מצאתי חלק ויודע שהדרך לשאר לא עוברת בהודו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
