לו-טק, מותק!
מההתחלה היה לי ברור שזו טעות, אבל אם כבר אני פה, לפחות נהנה בדרך |
| 8/2008
סתם עוד יום
האמת שאני עזבתי, אז אני לא בטוח שיש לי כל כך לגיטמציה להתלונן.
זה התחיל שוב אתמול. אחרי שההרד דיסק שלי הפסיק להגיב. פתאום נזכרתי שהסרטון שלה שם, בפנים. ואני, דביל שכמותי, לא גיביתי אותו. ככה זה, קל להתרגל לנוחות ולהתעלם מכל הדברים הקטנים שיכולים להשתבש.
והם משתבשים. בהבזק של הארה חיברתי אותו לתוך מנשא כזה חיצוני ודרך USB ללפטופ.
כמה רגעי של פחד והנה הסרטון עולה. אז זה הכה בי. שוב נזכרתי בה.
יש כמה רמות של להתגעגע לבן אדם. ברמה הנמוכה ביותר אתה חושב משהו כמו, היה נחמד לו הוא היה כאן עכשיו.
לאט לאט עולה רמת הגעגוע, עד שאתה מתגעגע לעצם הנוכחות שלו, לאווירה שמקיפה אותו. דרך ריח, המנהגים,המקומות.
זה לא שהוא חסר לך כמו שהעדרו פשוט משאיר חלל במציאות שלך.
אני כל הזמן תוהה, האם זה היה צעד מוצלח, האם לא היה אפשר אחרת? האם יהיה לי עוד משהו כזה?
ובינתיים אני לא עושה כלום, לא מפתח קשרים אחרים,לא ממשיך הלאה.
רק עכשיו עלה בדעתי שזה מצחיק שכל כך דאגתי לסרט, הרי התמונות שלה פה, ברשת.
מצד שני, בתמונות אין את הקול, התנועה.
אני מתגעגע אליה. היא חסרה לי. בטלפון, בלילה במיטה, אצל ההורים, אצלה.
אני חושב שהיא אולי הראשונה שאהבתי כל כך.
אני כות את כל זה כאן כי אני יודע שאין כמעט סיכוי שמישהו יקרא את זה. אז אם במקרה משהו קורא, אל תשאירו תגובה. תנו לי את הפינה הקטנה שלי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
