חיים להשכרה

 קראתי עכשיו בבלוגים של החברים שלי מהמושב... קראתי הרבה, על ההפגנה למורים על החורף ועל מה שהם עשו בשבועות האחרונים.. ופתאות קלטתי שאני לא כתבתי הרבה מאוד זמן...

זה מאוד מוזר לי לא לכתוב, אני כותבת שירים למגירתי הקטנה כבר שלוש שנים, אבל בחצי השנה האחרונה לא כתבתי הרבה.

גם לא ניגנתי בתופים באותה חצי שנה, משהו שאני עושה מאז כיתה ז' (אני עכשיו בכיתה י'), משהו שאני אוהבת לעשות.

גם לא התחלתי הדרכה עדיין, למרות שניתנה לי קבוצה, למרות ההתלהבות האדירה שלי מהרעיון לחנך, להיות גורם משפיע על חניכים צעירים בתנועה שאני כה אוהבת ומוקירה. שגם בה לא הייתי חלק גדול בחודשים האחרונים..

אני מניחה שהקורא היחיד אם בכלל של שורות אלו כבר שם לב שהמוטיב החוזר הוא חצי שנה..

חצי שנה שרציתי כל כך לשתף עליה, לנסות ולהקל מעט ממה שעובר עליי, אבל לא יכולתי, בקושי הצלחתי למצוא אוזן קשבת בין האנשים שאני רואה לקרובים אליי..

ועכשיו זה נגמר, חצי השנה הכי קשה בחיי, הכי טעונה רגשית בחיי, באמת נגמרה.

הפעם הראשונה שראיתי שזה נגמר הייתה בשיחה עם יעל, היא הייתה בת"א ורצתה להתקשר אליי, אבל לא היה לה נעים. ומה שהיא אמרה באותה שיחה היה פרץ של שמחה מבחינתי, זה היה משהו שלא שמעתי כבר הרבה זמן. היא אמרה שאני אמיצה, שאני אדם חזק, שאני בטח לא יודעת את זה, ולכן היא רוצה לומר לי את זה. זה היה מחזק, זה היה הסוף.

כמובן שבכל אותה חצי שנה היה לידי מישהו שתמך ועזר לי באמת בהכל, הוא היה איתי בכל אחד מה... ואמר שהכל יהיה בסדר, והוא צדק, הוא תמיד צדק.. ואני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי אותו, לשיחה, לחיבוק חם כשהכל נראה רע.. ואני חייבת לו תודה.. תודה לירני..

הסימן השני שהיה באמת משמעותי מבחינתי היה חיבוק מאימא, שאמרה שהכל נגמר, שהיא בבית עכשיו. אני מניחה שהקורא היחיד לא ממש מבין למה זה משמעותי מבחינתי, אבל זה לא ממש משנה, כי מבחינתי זה הסיום הכי מתאים לחצי השנה הזאת..

ואני כתבתי שוב, אמנם לא שיר, אבל זו התחלה.

ואני מתחילה ללמוד תופים אחרי חנוכה.

ואני מתחילה להדריך, גם אחרי חנוכה (לא את הקבוצה המקורית שניתנה לי, אבל קבוצה שרציתי יותר, עם מדצי"ת שרציתי יותר).

או.. אורית..