חיים להשכרה

אני לא כותבת פה הרבה, אם בכלל.. אני יכולה להגיד שאני עמוסה שממילא אף אחד לא יראה מה שאני כותבת. אבל בתכלס זה כי אני לא רוצה שיראו, שישמעו, שידעו. אני בחיים לא אגיד את זה בפורום כזה, בחיים, גם לא באף פורום אחר.

רק עם עצמי ועם הדובי שלי אני מוכנה לדבר.. אז למה אני כותבת? כי אני צריכה, צריכה להרגיש שהוצאתי את זה קצת החוצה, גם אם אפילו במילה לא אומר את זה.

קראתי את זה, הרגע, את מה שעליו ויתרתי לפני חודש וקצת. ועדיין קשה לי עם זה לפעמים. עכשיו פחות, קודם זה היה כמעט בלתי אפשרי. אף אחד שקורא את זה לא יודע על מה אני מדברת, וגם אם היו יודעים הם לא יכולים להבין, לא עכשיו.. אולי עוד כמה שנים הם יבינו או לפחות יוכלו לנסות להבין את מה שעובר עליי כרגע, אבל הם לא ידעו מזה.

אולי עוד 20 שנה אני אוכל לפתוח את זה, לומר ליעל, ליאת, סני, אלי.. למישהו מה קרה אז. אבל לא עכשיו.

אתם מכירים את זה שאתה מרגישים שהלב שלכם נעקר נסחט וחזר חזרה, ככה אני מרגישה רק טיפה יותר (הרבה יותר) חזק, ומסיבה מסובכת הרבה יותר ממה שאתם חושבים או יכולים להעלות על דעתכם.. אבל עכשיו הלב שלי מסתדר לאט לאט, מתאקלם חזרה פנימה, מתחבר לורידים ולעורקים, חוזר לקצב שלו, והפעימות אותן פעימות כמו קודם. הייתי מצפה שהן יהיו יותר, יותר עצובות, יותר עמוקות, יותר כואבות.

יש לי סוד, סוד אחד ויחיד, כמו כולנו יש דברים שאתה מעדיף שיהיו שלך, ואם הם לא משפיעים על אף אחד אחר אז גם אין לך סיבה לגלותם למישהו. אבל אני רוצה לגלות, אני רוצה לספר אבל גם לא מוכנה, אף פעם. זה הסוד הקטן המקסים והכואב שלי שירדוף אותי לנצח אני מניחה, כי יש דברים מהם אתה לא יכול לברוח, לא משנה מה, הם תמיד יסתתרו בתוך הבטן.

לשקר זה רע, תמיד אמרו לי את זה. אבל עדיין עשיתי את זה כל כך הרבה השנה. לא שיקרתי, סילפתי, תיכמנתי, טייחתי.. עשיתי הכל כדי שלא ידעו כלום! ועכשיו אחרי שסיפרתי את האמת אני מרגישה שרק אדם אחד באמת הקשיב, וכל השאר... הם לא באמת מאמינים שזה שונה עכשיו, כאילו שוב שיקרתי, כאילו אני סתם אומרת מילים ואין מאחורייהן כלום. ואולי הם פשוט לא יכולים להבין? לא הם לא יכולים, הם אף פעם לא יבינו מזה! איך הם יכולים? איך אני יכולה לצפות שיבינו רבע מזה? מהפחד הזה שמשתלט עלייך לחלוטין, פחד מוחשי אותו חוויתי 3 פעמים בשנה האחרונה להתייתם, להישאר לבד לחלוטין בעולם הזה. לא שזה יהיה לי קשה להגיע לזה, יש לי רק את אימא שלי. והם לא יכולים להבין או לקבל פחד הגיוני ורציונאלי, עם ביסוסים וסיבות (פחד של מבוגרים) לאבד אותה, את הדבר היחיד שיש לי בעולם. וזה משפיע עלייך, זה שינה אותי לחלוטין. לא חייכתי חצי שנה כמעט, כל חיוך היה מעולץ, כל צחוק הסוואה, עיניים לא אדומות וראש שקט היו מזל משמיים.

עכשיו הכל בסדר, עכשיו הכל עבר, אבל אני לא אוכל להתנער מזה לחלוטין, מהרגעים האלו שהייתיי בטוחה שאני אהיה לבד, מהרגעים שצעקתי לו כמה אני לבד, כמה איבדתי כבר הכל..