חיים להשכרה

לפעמים אני פשוט צריכה לכתוב, לכתוב לאוויר, לאנשים שלא קוראים.

 אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה/מסוגלת לפתוח את החיים שלי לתצוגה ככה, איך אפשר?

כשבאמת עברת, כשבאמת סבלת, איך תוכל לספר על זה?

אפילו לחברים שלי אני לא אומרת הכל, מחסירה פרטים, תיאורים, שגורמים לעור שלי להצטמרר עד היום..

ולכולם יש סודות, דברים אישיים שיהיו איתם עד יום מותם, ואולי אף פעם לא יתגלו. אני תוהה עכשיו אם זה נבון, אם להסתיר את הדברים הללו מכולם זה חכם. מה יקרה אחרי שנים, כשפתאום תפתח את הנושא, זה לא יהיה מאוחר מידי?

יש דברים שילכו איתי בלב ורוב הסיכויים ימשיכו איתי גם לקבר בלי שידעו עליהם, אבל מישהו יודע, גם אם רק אימא. כי מישהו חייב לשמוע, לדעת, יש גבול לכמה אדם רגיל יכול לשמור.

אני לא יכולה לכתוב באמת כאן, לכן אני ממאיטה בכתיבה, אני רוצה לכתוב בלי להסתיר לכתוב את האמת, לכתוב על געגוע למשהו שעבר וישוב רק בעוד הרבה זמן, לכתוב על הנפילה של מחשבות ילדותי, לכתוב על מה שאני מרגישה בפנים, בלי לפחד שמי שקורא יודע את שמי, יודע מי אני, ועל מי אני מדברת..

אני לא יכולה לכתוב כאן, לא באמת.