שוב אני לא ישנה ולא מצליחה להרגע. חסרות לי כל כך הרבה מלים.
העבודה משפילה אבל מצד שני יותר משפיל לשבת בבית בלי מעש. כל הנשים שם הרבה יותר מבוגרות ממני, לרובן יש ילדים יותר גדולים ממני. הן מכניות ויעילות, מכונות. הידיים זזות מעצמן והעיניים ריקות. ואולי רק נדמה לי?
אני מתעייפת ומנסה לחשוב רק על היום ועל מחר, כל מחשבה מעבר מכניסה אותי לפאניקה קלה. כשהבדידות בלתי נסבלת אני מדליקה טלויזיה וכעצוב לי אני פותחת ספר. ספר שכבר קראתי, בטוח ונינוח. אין חדש תחת השמש וטוב לי ככה. אני שברירית לאחרונה, יש מלים שאני פשוט לא מצליחה לסבול אז אני נמנעת.
כבר לא קשה לי להיות מוקפת באנשים, לפעמים אני מצליחה להתנתק לחלוטין. פור דה רקורד, זה לא מה שאני רוצה.
הדברים הכי מעניינים הם מאחורי עיניים ריקות, מגוון הרגשות שבא לידי ביטוי באיברים הרטובים האלה כל כך מוגבל וניתן לזיוף. מעניין איך זה מרגיש כשהגורל שלך נחרץ, כשכל החיים שלך מאחוריך. כבר חווית את כל הטוב ואת כל הרע ואת כל כך עייפה, למזלך הידיים לא דורשות מחשבה, הן יודעות את העבודה מעצמן אחרי שנים ארוכות. תביאי לחם הבייתה וזה הכל. וזה כל מה שהיה חשוב פעם.
מעניין איך זה הרגיש כשלא הייתי, כשלא היו מלים ואם היו אז לאהבה היו קוראים תשוקה ולחברות בטחון. ובעצם, לא מעניין. זה בטח לא מרגיש. למה הכל חייב להיות כל כך מורגש?
אני פקעת עצבים, אני חלום מהלך. מהחלומות האלה שלוקח לך יום שלם להתעורר מהם, לפעמים יותר. לפעמים חיים שלמים לוקח לך להתעורר מאיזשהו חלום ואז כשאתה סופ-סוף ער, מי אתה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
milk*