random

התעוררתי כל כך בודדה היום.

כבר שבועיים לא יצאתי מהבית, מאז השחרור. בזמן שאנשים חוגגים את החופש שלהם אני ניסיתי להלחם בעריץ הפנימי התמידי שלי והפסדתי, פעם אחר פעם אחר פעם. אני שוב מרגישה מכוערת ומוזנחת, אני חיוורת, מפוחדת וחרדה, שוב התחושה ההרסנית הזאת שאני תופסת יותר מדי מקום בעולם הזה.

כמה שניות לפני שפתחתי את העיניים ליום ריק חדש, תיארתי לעצמי כמה נעים ושמשי זה יכל להיות אם מישהו היה מסתכל עלי. אם מישהו היה רואה אותי ישנה. אני יכולה להיות אפילו יפה כשאני חולמת.

אחרי שאני והאקס שכבנו, לא רציתי לראות אותו יותר ואת תחושת חוסר האונים אני לא יכולה להתחיל לתאר. מה ניסיתי להוכיח לעצמי? לא נמשכתי אליו, לא הייתי בטוחה שטוב לי איתו. אולי רציתי להרגיש פעם אחת בחיים שלי כמו בחורה רגילה? אולי רציתי להיווכח שאני לא כל כך פגומה עד הסוף? הכל ירד לטמיון. חלק יגידו שכשאוהבים זה מרגיש אחרת, חלק יגידו שזה רק סקס ואני לא יודעת, כרגיל, מה להגיד כי לא ידוע לי איך זה מרגיש, לאהוב. אז אני, כרגיל, שותקת.

מישהו השווה פעם אהבה לרוח רפאים, כולם יכולים לתאר אותה פחות או יותר אבל אף אחד עוד לא נתקל בה. איכשהו ההשוואה הזאת של אהבה לרוח רפאים נשמעת לי נכונה אבל מסיבות אחרות.

ביום שני הקרוב אני מתחילה לעבוד. לא ידוע לי מאיפה אני אמורה להשיג את הכוחות להתחיל משהו חדש אז נראה לי שאני פשוט אקום ואעשה את זה. על האוניברסיטה באוקטובר אני מנסה לא לחשוב, יש הרבה זמן עד אז. אני לא מוכנה לחיים הבוגרים אבל איכשהו לקחתי וזרקתי את עצמי למים, עכשיו אין לי ברירה אלא ללמוד לשחות. טביעה היא עסק כל כך נדוש.

ואני שוב מבלה את הימים בחלומות והזיות, כמו שהייתי עושה כשהייתי קטנה.

בפעם הבאה שאני ארגיש בודדה אני אזכיר לעצמי שאפילו אם יצוץ לי פה מישהו פתאום אני לא אדע איך להתמודד איתו, כי אף פעם לא ידעתי איך להתמודד עם אנשים אז בחרתי שלא. כבר השלמתי עם העובדה שאף אחד לא יטרח לשבור את החומות שלי או לפתות אותי מחוץ לקונכיה. בפעם הבאה שאני אחלום על חיבוק או מבט אני אזכיר לעצמי עד כמה חשוף הם מרגישים. ואולי בגלל זה אני עצובה. לפחות כשיש עצב, יש תקווה.