אין לי מילים.

אני לא מוצאת את המילים שיתארו הכי טוב איך אני מרגישה עכשיו.

כרגע אני עומדת בין שני קצוות שונים ביניהם לגמרי, אני לא יודעת איפה המקום שאני עומדת, איך קוראים לו? אני לא רוצה להיות באמצע. באמצע ההחלטה, בין תחושות הפוכות לגמרי. אני לא רוצה להיות בהתלבטות... בנקודה ההיא שעומדים ותוהים, מה לעזאזל קורה כאן? מה עובר עליי? מישהו יכול לתרגם לי מה עשיתי? מישהו מצליח להבדיל בין שתי הרגשות? מישהו יכול להסביר לי מה עלול לקרות בעתיד, מישהו מעז לדמיין ולומר את זה?

מישהו יכול להבטיח לי הבטחה?

אני יכולה להבטיח לעצמי?

אני תמיד באמצע... תמיד. הרגשה של.. פאק, אני לא יודעת מה קורה פה. פשוט אי-ידיעה מוחלטת. לא מבינה מה עשיתי, לא מבינה את הפרופורציות, לא יודעת מה יקרה אחר כך, לא יודעת מה עבר עליי במוח.

ובו זמנית, ציפייה ותקווה, למשהו טוב... שבבקשה, מישהו יסלח לי וכל זה ייעלם ויישכח.

אבל למה שזה יוכל להיעלם ולהישכח? זה לא. זה יישאר חרוט תמיד, בלב. בראש. תמיד.

אלה הדברים שאנחנו עושים מדי פעם, כשאנחנו חושבים לעצמנו "טוב... אולי, אני אחשוב על עצמי קצת, רק הפעם, רק רוצה ליהנות קצת.. והכל יהיה בסדר, יבינו אותי, זה לא אגויסטיות, זה פשוט.. די! אני רוצה קצת את הכיף שלי שמגיע לי, אז אני אעשה את זה, וזהו!" ותוך כדי המחשבה, ליפול בפח. פשוט ליפול במלכודת ולהשתכנע.

והנה,

להגיע אל הרגע שרציתי עם הבחור הזה.

והופ,

לאכזב את החברה ההכי טובה.

אבל עכשיו הכל בסדר טכנית, אז לא לדאוג. רק לתמוך.