חיבוקים עושים נעים כשקר

שמיניסטית, במגמת תקשורת, מקבלת כלים כדי לתעד סרט דוקומנטרי.

בעקבות אילוצים חיברו אותי לצוות שכולל חברת צוות אחת בלבד. כל שאר הצוותים מונים שלושה חברי צוות לשם המינויים הבאים: הבימאי, הצלם והעורך. בצוות שלנו חברת הצוות שחיברו אותי אליה היא הבימאית, ואני נשארתי בתפקיד הצילום בעקבות העובדה שהבימאית לא יכולה להיות גם הצלמת. למען האמת, גם רציתי להיות. לתפקיד העורך התגייסנו שתינו.

 לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שיש לה רעיון מצטייר בראש ושאין לי הרבה מקום להבעה. הסכמתי, הנושא נראה לי חשוב, ועם הזמן גם אני נסחפתי אל תוך הרעיון המרכזי של הסרט: התמקדות בנושא האדישות של עם ישראל דרך הנושא של גלעד שליט. אל הנושא הזה ניגשנו דרך יו"ר האגודה להחזרת גלעד שליט.

חלף שבוע, כתבנו תסריט, סינופסיס, ביחד. רוב הדברים שנאמרו על ידי לא נכתבו. יום שני קבענו להיפגש עם היו"ר בקיבוץ יפעת. קיבלתי ציוד צילומים כדי שאוכל להתאמן. יום לפני הצילומים, חברת הצוות ביטלה את הפגישה. הצילומים שמתקיימים הם צילומים של הרצאות, הפגנות, מצעדים, פגישות, ישיבות וכו', ואין לדחותם. או שאתה מגיע, או שלא.

יום שלישי קבענו שניסע בעקבות היו"ר לאשקלון. לא נסענו כי המנחה שלנו אמר לנו שאנחנו לא מוכנות. יום רביעי קבענו לנסוע למאהל ההפגנות, למחסום ארז ולעכו בעקבותיו (אל תשאלו אותי לגבי המרחקים, גם אני לא יודעת). בסוף הוחלט שניסע רק לעכו, כי היו"ר לא נסע לא לירושלים ולא למחסום ארז. יום רביעי בבוקר (לאחר עשרות צלצולים אליו), הוא הודיע לנו שהוא לא נוסע לבסוף לעכו.

יום חמישי הוחלט שניסע לאשקלון, שוב בעקבותיו, אך הדבר בוטל.

יום שישי לת"א, וגם כן, הדבר בוטל.

הדברים נראים לי לא מקצועיים, אך אין ביכולתי לעשות דבר. אני לא הבימאית של הסרט, דיברתי עימה על הדבר. אם אקח סיכון ואלך נגדה, יש אפשרות שהיא תצטוות עם צוות קטן, ואני אשאר לבד.

במידה ולא אגיש את הסרט, לא תהיה לי תעודת בגרות.

בנתיים אסתפק בקביעת מועדי צילום, ביטולם, ושימוש אישי בציוד בית הספר ;).

נ.ב. אל תצלמו ערסים.

כמעט היה שם דם, ועור תוף קרוע כשהם צעקו לתוך מיקרופון השטח שחובר באוזניות מיוחדות.