חיבוקים עושים נעים כשקר

אני שוקלת לפרוש מהגרעין.

לא כי זה לא המסלול המושלם לכל בנאדם שרק בוחר בו לעצמו. אלא כי הבנתי שיש לי יותר מידי הסחות דעת.

יותר מידי סכסוכים (אם אפשר לקרוא לדברים הענקיים האלה סכסוכים) עם המשפחה שלי, יותר מידי שאלות מרחוק.

פחות מידי אני. אבל לפני שאני פורשת, אני צריכה לדעת שיש לי מקום לגור בו.

הרי שאצל לב.. זה אפשרי, אבל זה פשוט big no no. אנחנו ביחד פחות מחודשיים, והרי שלחזור אל הדירה של אמא או אל הדירה של אבא,

לא יקדם אותי לשומקום. זה ישאיר אותי במקום אפל ולא שליו. כעס. מועקה. הייתי רוצה לא להיות תלוייה כלכלית בהוריי, אבל כל עוד אני במסלול, וכל עוד אעשה צבא.. לא תהיה לי ברירה.

הדבר היחידי שהם עושים (כלכלית) זה לשלם לפסיכולוג שלי.

אם הם היו עוזרים לי כלכלית, לא הייתי צריכה פסיכולוג.

אחח.. האירוניה.