הכותרת המלאה היא:

ובכן, בלי הקדמות מיותרות (חוץ מההקדמה המיותרת הזאת) הנה הפוסט:

עבר חודש. ומה עשיתי בחודש? יהיו כאלה שיטענו שהייתי עסוקה בקפיצות בנג'י בזמן שאתם הייתם עסוקים ב... טוב, דברים אחרים. הם טועים. יהיו כאלה שיטענו שהגעתי לירח, אך למרבה הצער גם הם טועים. יהיו כאלה שיטענו שאני לא קיימת. גם הם טועים. ויהיו כאלה שיטענו שהפתיחה הזאת מיותרת יותר מכל הקדמה, ואני חוששת שהם דווקא צודקים. אז נקשיב להם.

 ונעבור (בטון עליז הרבה יותר) למה שמאפשר לי לכתוב כאן. ובכן, אם זה לא ברור, זה בגלל שהבלוג שלי. אם הוא היה שלכם, לא הייתי כותבת בו. אבל חוץ מזה, ארגננו קבוצה - קבוצה של כבשים כל כך חריגות, קבוצה של כבשים מזן כל כך נדיר, שלא כל כך יהיה פה בעתיד(ורבקה מוסיפה אמן...). הבנתם (?) נכון - אנחנו כבשים לא חרדיות! נכון שזה מדהים? עדר עצום (שכולל שמונה כבשים) וחילוני לחלוטין!

איך זה קרה? פשוט מאוד. הופרדנו. משמע אני, דולי (אחותי) ועוד כמה כבשים צעירות ומרדניות כמו קופסת סרדינים ביום חם (הן ממש מרדניות הקופסאות סרדינים האלו! למשל, הן... הן... הן מכילות סרדינים! זה נוראי!) הופרדנו. משמע הוכנסנו למקום קטן ומחניק (אבל עם המחשב), בעוד שאר הכבשים נשארו במכלאה הקודמת (פתאום הבנתי שאני חיה בכלא. מכלאה. מצמרר, ולא בגלל הצמר שעלי). אבל אני לא אתלונן, כי נפתרנו מרבקה (שחוץ מהיותה לא צעירה במיוחד, גם לא הייתה נכנסת לתא... היא די השמינה בזמן האחרון. ובהתחשב בזה שעשב הוא כמעט נטול שומן, אני לא יכולה שלא לתהות כמה עשב היא אכלה בשביל זה...).

תהיה, שזה כמו סוגריים אבל יותר מעצבן: כמות הסוגריים מפריעה לכם?כי אם כן, אז תגידו לי, או תחסכו לעצמכם את מסע החיפושים אחריי ופשוט תשאירו תגובה בנידון, או בכל נידון אחר, או בלי נידונים בכלל.

ונחזור לתא הקטן והאפלולי...(אני לא צינית)(סליחה, התפלק לי).

טוב, נניח שכבר חזרנו לשם.

אז ברגע שגיליתי שאני בלי רבקה, כלומר אחרי כמה שעות של גישושים עם פנס, החלטתי שעכשיו הזמן לעורר שאלות, ובעזרתן לחזור אל החיים הנורמליים, ולשכוח מתשובות הכזב שנתנה לנו רבקה, או בקיצור- החזרתי אותן בשאלה (זה אמור להיות "החזרנו", אבל החלטתי בשביל אחותי שהיא מצטנעת). אז עכשיו אני חלק מעדר חילוני גאה. ומה מוסר ההשכל? שיש עוד הרבה דברים בפוסט הזה. מוסר השכל אחר כך.

תגלית: חמשת הכניסות שקורות ברגע שאני מפרסמת פוסט, הן מאנשים (או יצורים אחרים) שנכנסו דרך ה"בלוגים שעודכנו לאחרונה" (תצחקו תצחקו, אבל עד עכשיו לא חשבתי שיש אנשים שבאמת נכנסים בגלל זה) נ.ב. כל הקוראים החדשים מוזמנים להשאר (זה יהיה ממש דפוק אם הפעם לא יהיו קוראים חדשים)

הייתי רוצה לכתוב פה משהו.

אז הנה:

משהו

ועכשיו לרגע שכל מי שחיכה לו חיכה לו, וככל הנראה כל ה"מי"ים האלה הם מגידי עתידות, ומאחר שהם לא קוראים פה אז אפילו הם לא חיכו לו (שימו לב למתח...)

ההלכות על פי רבקה:(ולהדגשה שהרסה אותו...)

עכשיו מן הסתם יש פה אנשים ששואלים את עצמם למה כבשים צריכות הלכות מיוחדות. מה שכנראה אומר שהם מצפים לקבל תשובה מעצמם. אני מאוכזבת מהם, אבל לא כמו שהם יתאכזבו כשהם לא יקבלו תשובה מעצמם.

ולכל אלו שלא שאלו את עצמם שאלות, אלא חיכו שאני אענה להם: אנחנו (הן. אני כבר מחוץ לזה. שנאמר: "תודה לאל, נפתרתי מהאל...") צריכות הלכות מיוחדות כי רוב ההלכות לא מתאימות לנו. ואני לא מדברת על לא להדליק חשמל בשבת או על לא לערבב בין בשר וחלב. אפילו עשרת הדברות לא מתאימות לנו, הכבשים. למשל "לא תרצח". ראיתם פעם כבשה רוצחת? או "לא תגנוב" (את הצמר של חברתך...), או... טוב, הבנתם את הקטע. אז אתם יכולים להגיד "טוב, אז פשוט יהיה לכן קל למלא את המצוות". אתם גם יכולים לא לדבר עם המחשב. זה לא ישנה. גם כי היא (רבקה) לא תקשיב לכם, גם כי היא לא תשמע אתכם וגם בגלל שאני מדברת על העבר, ואלא אם תמציאו מכונת זמן (במקום לעזור לי לעוף לירח? רשעים!) לא תוכלו לשנות אותו. אז לכמה פסיקות חדשות של רבקה: (ה"תורה" מנוסחת בלשון זכר, אך מיועדת לשני המינים)

לא תנשך את אזן רעיך

(מעולם לא קרה)

לא תנפנף בזנבך בפומבי

(היא שקלה לכרות לנו את הזנבות, אבל ויתרה כשהיא הבינה שהיא תצטרך לכרות גם את הזנב שלה)

לא תערבב עשב רענן עם עשב יבש

(הכשרות על פי רבקה 1)

לא תמכר לבשר וגם לחלב

(הכשרות על פי רבקה 2)

(הכבש המניק על פי רבקה 1)

(יכולות על לכבשים ע"פ רבקה 1)

לא תמלמל בשעת התפילה

(כלומר להתפלל בלי להשמיע מהה, אבל בקול)

אסור לכבש לינוק מכבש שאינו אימו

(הכבש המניק 2)

זאבים הם מהשטן

(הפסיקה היחידה שאני מסכימה איתה)

אסור להטרף על ידי זאבים

(יכולות על לכבשים 2)

אסור לאכול נמלים

(זו פסיקה ממש מטרידה...)

אסור לעבוד בשבת

עבודה היא כל דבר שאינו מנוחה

(כל יום שבת היה "יום הרביצה הקדוש", שבו רבצנו. כל היום)

היו עוד. אם יהיה ביקוש אני אביא את האחרות בפוסט הבא. בקיצור - הצביעו והשפיעו! (והעלו לי את מספר התגובות. אבל מה אכפת לכם)

 קטע נטול קשר לעולם:

תשובות טיפוסיות של מי שלא הבינו את מהות השאלון של שבוע שעבר:

מתי בפעם האחרונה...

התנשקת?

לא

אכלת?

כן

צחקת?

כן

נפגעת?

כן

פגעת?

אולי

בגדת/בגדו בך?

לא

בכית?

כן

התאהבת?

כן

התאכזבת?

 כן

היית בדיכאון?

 כן

 ולפני שאתם אומרים לי שאני יצרתי את זה, העתקתי את זה מבלוג. אחד מיני רבים. אני חוששת שישראבלוג נמצא תחת מתקפה של מטומטמים שלא טורחים לקרוא את נושא השאלון לפני שהם עונים עליו. וכפי שרבקה אומרת: "מי שלא טרח בערב שבת לא... לא... לא בשבת!"

כפי שלא זכור לכם (ואם כן זכור לכם אני מאוד גאה בכם) אי שם בחודש שעבר סיפרתי לכם על שיחתי עם אותו אדם באוניברסיטה שהסכים ללנסות לעזור לנו (לי ולאחותי) להתקבל אפילו שאנחנו כבשים. דבר ראשון, אמורה לעלות לכם השאלה איך דיברנו איתו, או עם כל בן אדם אחר שדיברנו איתו, בהתחשב ביכולתנו המוגבלת להשתמש במילים אנושיות. אז לא דיברנו איתם. התכתבנו איתם. כלומר לא התכתבנו איתו כל החודש. אבל התכתבתי איתו אתמול (כן, יש דברים שיותר חשובים לי מהבלוג. כמה מפתיע). אז צדקתי. זה שהוא הקשיב לנו מוכיח שאף אחד לא מקשיב לו. הייתי שוקלת לוותר אם לא הייתי לוחמנית מטבעי.

חלום שחלמתי אי שם באמצע החודש:

הלכתי באמצע עיר, שהייתה מלאה באנשים דתיים. ואז בא אליי אחד מהם ואמר "היא ... זאתי אחת כזאת... היא מ'שליינו" ואז התמוטת. ואז התחיל לפרפר. ברחתי משם כמיטב יכולתי, מה שלא היה קל במיוחד, כי רגליי התכווצו לגודל של... טוב, קטן מידי. בואו נגיד שהן לא הגיעו לרצפה. אז נתקעתי שם. ואז באו עוד כמה דתיים, גם הם נשמעים כמו מסוממים, וראו מה קרה. ואז הם החליטו להקריב אותי לאלוהים ("אל'הים יהי...יהי...יהיה מרו... מרו... ת'קרמבו אותה וד... ). אז אחד מהם (היו שלושה, וההוא המפרפר שהתחיל להראות כמו דג) הוציא נוצה, וטפח עליי עם הנוצה. ועכשיו התכוננו להפתעת חייכם:

מוכנים?

זה לא כאב

אז ברחתי משם (הרגליים שלי התארכו תוך כדי ריצה). לתוך מדבר. וזכרתי שרציתי להגיע לשם, אבל לא זכרתי למה. ואז התברר שהדבר שיזכיר לי למה נמצא בעיר. אז חזרתי לעיר. אז הלכתי ברחוב וחיפשתי את הדבר שיזכיר לי למה (שמעכשיו יקרא דזל"ם). אז צעקתי "דזלם, דזלם" אבל אף דזלם לא בא. לעומת זאת באו הרבה גושי ג'לי ורודים שרצו להבין על מה כל המהומה. אז אני וגושי הג'לי הלכנו לחפש את הדזלם. אבל לא דזלם ולא נעליים (דווקא כן נעליים. הסתובבו שם שלושה זוגות), הדבר הכי קרוב לדזלם שמלאנו היה דיזלי, שהוא דוב גריזלי מסומם (שמסוממים אחרים נתנו לו את שמו). ואז כל גושי הג'לי צייצו  (לצעוק הם לא יכולים) "בוריס האיום!" וברחו על נפשם. הסתכלתי סביב ולא ראיתי שום בוריס איום בסביבה. רק איזה מנגליסט. ואז הסתבר שהמנגליסט הוא בוריס האיום, בעל החיבה לשיפודי ג'לי (ואל תשאלו אותי איך משפדים ג'לי). אז החלטתי ללכת בכל זאת, לפני שהוא יחליט שגם כבשה על שיפוד זה טעים. אז המשכתי לחפש את הדזלם (מישהו זוכר מה זה?) בתוך חנות ירקות. אבל בזמן שהסתכלתי על גזר, קנו אותו (את הדזלם, לא את הגזר). רצתי החוצה לרחוב ונאבקתי לפלס את דרכי דרך המוני הדתיים. וטיפסתי על הר הגרביים "אוורסט". כבר התחחלתי להתייאש מהעולם, ואז נתקלתי בגוש שיני שום  שפתחו נגדי בקרב (עם חרבות סייף!). ואז הבנתי שאני חולמת, והתעוררתי.

כמו תמיד, פירושים יתקבלו בברכה.

ניסיונות התעופה שלי לא מתקדמים לשום מקום, כרגיל. אני כל כך מיואשת מזה שאפילו החלום שלי נטול נסיונות תעופה. שיחותי עם מדענים (שבהן אני מספרת להם שאני רוצה לגרום לכבשה שלי לעוף) הן כישלון מוחלט. אני לא מספיקה להגיד "ז'וז'ו בלסמי" וכבר הם הולכים (מהמחשב). אז נכון שאני לא מסוגלת להגות את צמד המילים "ז'וז'ו בלסמי" או אפילו אחת מהן, אבל זה עדיין מעצבן. מה שכן, ביצעתי כמה נסיונות תעופה לפני הפסיקה "אסור לכבשים לעוף" של רבקה. מה אני אגיד? הפסיקה הייתה מיותרת. ניסיונות התעופה שלי היו כל כך מוצלכים שרק שלשום הורידו לי את הגבס. אבל אני אמשיך לנסות. אמרי הכל, גבס זה דווקא די כיף כשמתרגלים... קצת מגרד... אבל לפחות חותמים לך עליו (בעולם שבו הכבשים מסוגלות לכתוב). ואת גם הופכת למרכז העניינים (בתור הכבשה הכי מוחרמת בעדר...). בקיצור, זה כיף!

אבל אני גם אמשיך את שיחותי עם מדענים (אפשר לעשות מזה ספר!). אולי הם ימצאו דרך קצת פחות כואבת לגרום לי לעוף.

ולסיום, הנה תמונה של הז'וז'ו האהוב עליכם:

אתרו אותו בסופר הקרוב למקום מגוריו

בתהיה האם לדרוש את שיא גינס לפוסט הארוך

הכבשה הרושמת (שחזרה לרשום)

סוף הפוסט (אני חושבת שלפחות חצי מהקוראים קראו את המשפט הזה מיד כשהם גילו שהפוסט עומד להיות ארוך)