מאיפה באתי ולאן אני הולכת

שהכול נשבר לה באמצע. דברים רק התחילו ונגמרו והתחלפו והשתנו באחת ואולי היא ויתרה על להמשיך לספר לעצמה את הסיפור שלה. בשביל הילדה הזאת שהשיער תמיד הציק לה בעיניים אבל היא אפילו לא ידעה להגיד. לא ידעה שיש אפשרות  לשינוי. קיבלה על עצמה את העולם כמות שהוא והפסיקה לנשום כדי לא להרוס. בשביל הילדה הזאת שכנראה חלמה אבל גם שכחה את החלומות, ניתקה אותם מהמציאות, קברה אותם. אולי היא הייתה רגישה מדי ולא הייתה הגנה, אולי היא ראתה דברים שלא הייתה צריכה לראות, לא אמורה הייתה לשמוע. דברים חלחלו ונתקעו בה. בשביל הילדה הזאת שהאמת, שכחתי. שכחתי אותה והיא לא איתי. כי היה לה קשה והיא הייתה לי כבדה על הידיים, היא הייתה לי כבדה על הלב. כשאני מסתכלת בתמונות זו היא אבל היא כמעט ולא איתי, זו היא אבל זו לא אני, אבל זו כן, אבל זו לא. לא מזהה את המבט בעיניים, לא מכירה את תחושת הגוף. החוט נקרע, תחושות הודחקו, כנראה ניסיתי רק לשמור על עצמי. כנראה היה טוב, כמו בחיים האלה, כשהוא מעורבב עם הכול וצריך להנכיח אותו. וכשהכול התערבל והשתנה לא הצלחתי להחזיק אותו בלי לאבד  אותו, אז איבדתי את עצמי במקום. היום אני חוזרת.

בשביל הילדה הזאת. אצלי היא תמיד מפוחדת, תמיד לבד, תמיד חושבת יותר מדי, תמיד רואה עמוק. והאמת שכנראה היא גם הייתה שמחה, רגועה, היא רצתה כל מיני דברים ומתנות ומשחקים, שאת חלקם קיבלה. והיו מקומות ששימחו אותה, ואנשים, ומאכלים שהיא אהבה (בחיי שאני לא זוכרת מה אהבתי לאכול כשהייתי קטנה. מי לא זוכר?). אפילו באלבום תמונות נוצר קיטוע עמוק אחרי פסח 2008. נגמרו התמונות. אבא הלך, לא היה מי שיצלם, לא היה מי שיסדר אותן. פתאום הן חוזרות בחורף 2009, עשרה חודשים שנעלמו, מה היה בהם? איזה שבר? והתמונות שחוזרות כבר מספרות סיפור אחר; סיפור שאני כבר מזהה בו את עצמי, סיפור שכתבתי לעצמי. אלו תמונות שצילמתי אני במצלמה שקיבלתי לבת מצווה. הייתי צריכה לשכתב את הסיפור, התחלתי ככה מהאמצע, אבל הצלחתי. ואני מחייכת בהן, וחברות שלי שם, ואני מסתכלת על התמונות האלה ורואה אותי כמו שאני מכירה אותי פתאום. כאילו נבראתי שם פתאום איפשהו בין אפריל 2008 לינואר 2009. לפני זה לא הייתי אני, הופעתי יש מאין. ומשם יש נרטיב, ויש סיפור ויש חוקים ותפקידים ומערכות יחסים ברורות אבל מה לפני? איפה הילדה שהייתי לפני? איפה ההורים שהיו לי לפני? החיים? 

אז בשביל הילדה הזאת. שהדחקתי אותה כמעט חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנים! שכחתי אותה. מחקתי אותה. פחדתי עליה, כנראה. בשביל הילדה שהייתה פשוט ילדה, שרצתה, ופחדה, ואהבה, וביקשה חיבוק, ודיברה לעצמה, וציירה ציורים, וחלמה חלומות, והתרגשה עד שכאבה לה הבטן. את כל זה אני מניחה. אני מניחה שכל זה התרחש, כי אני לא זוכרת. ואם בשבילה, ובשביל עצמי, ובשביל מי שאהיה, אצטרך לשכתב את הסיפור הזה מחדש, זה מה שאעשה. רק לא לשכוח אותה. אני אעבוד בשבילה, אני אשב ואחשוב עליה כל יום. אני לא אוותר עליה שוב. אני אמצא אותה איפשהו, אחרי משחק המחובאים הכי ארוך בחיים שלה. בחיים שלי. כי זו פאקינג אני, בסופו של דבר. וזו מי שאהיה. ואני לא מוותרת על עצמי.

תודה.