אני תמיד מתבאסת שצריך סיפור כדי לכתוב. בקושי את הסיפור שלי אני יכולה לספר, אז עכשיו משהו חדש? זה מצריך כל כך הרבה החזקה. התחלה, אמצע, סוף. לא להישבר, להחזיק, להחזיק את הדמויות, את העלילה, לבדוק שכל המקרים מתואמים, שאין זליגה של המציאות. להצליח לאחוז בחבל משני הקצוות, תמונה מלאה כזאת, התחלה, אמצע, סוף. אני, אתם, אנחנו. דברים שמסתדרים כמו שצריך, בלי חורים בעלילה, בלי סטיות מהאמת. המאת הסובייקטיבית, כמובן, אך עדיין אמת. אמת של הסיפור.
היום המושג 'אמת' איבד קצת ממשמעותו. גלישה פסיכוטית! מי היה מאמין. זה בלתי נתפס. אני מכירה אותו הרי, הסיפור כאילו ידוע, כאילו צפוי מראש, אבל לא. עדיין לא. אני כל פעם מופתעת מחדש שאפשר עדיין להיות מופתעת מחדש.
אני תמיד מתבאסת שצריך סיפור כדי לכתוב. צריך סיפור כדי לחיות. אבל צריך. ואני רוצה סיפור, בסופו של דבר.
אני כותבת אותו עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
