אני עצמי, ואתם?

פתאום. מהטוב. מהבריאות. מהשולם. חזרתי אחורה. בערך 15 שנה.

הנחתי לשומרים שלי, והייתי חשופה. והתקרבתי. ושוב, כמו לפני מיליון שנה, לא ראו אותי. קיבלו אותי כמובנת מאליה.

וכבר שנים שלא חוויתי את זה. השלתי מזמן את כל הסתם. הקפדתי על סימטריה. לא מדויקת אבל מוערכת.

מי שלא ראה אותי, הועלם.

ואז הפסקתי לשאול. התחלתי לקבל. לא לפקפק, ובעיקר לא לחפש סיבה.

לא לחפש למה אוהבים אותי ובדיוק על מה. אלא באמת להיות שם, ולקבל את האהבה.

וזה מרגיש נפלא השולם הזה. הנינוחות בתוך עצמי. בתוך העולם הפנימי, ובתוך הגוף. והעולם רואה. וטוב.

ואז פתאום. מישהו קרוב לא ראה אותי. ואני ביטלתי את עצמי. והתגייסתי שוב לטובת כולם. ושכחתי את עצמי.

וכבר שנים שלא עשיתי את זה. והכעס הוא עלי. והאכזבה היא ממנו. וזה כאב. ונתקע לי בגרו, ולא הצלחתי להזיל דמעה קטנה. פשוט נעמד לי בגרון. והשפה רעדה, וזה כמעט יצא, אבל לא. במקום זה יצאו מילים לחברה טובה. שמכירה.

והתחושות שזה עורר. באמת. וואוו. מזמן. וזה לא היה נורא. כואב אבל לא מפיל. כואב אבל לא ממוטט.

והשוני הוא שאני רואה את הטוב שבזה. את החוזק שלי. את היכולת שלי לאפשר לעצמי להיות שם. כנראה שבשולם אפשר גם להתחיל להרגיש שוב. אולי תכף גם יחזרו הדמעות. פעם הם באו בקלות מדי. אחר כך הו הפסיקו לבוא בכלל. אולי גם להן מגיע שולם וזכויות ביקור לא מאורגנות? אני אצביע בעד בישיבה הבאה.

סופ"ש לבד. גם כזה מזמן לא היה. הייתי מוקפת. היום אין לימודים, אין עבודה. חברים יש אבל הטלפון שקט. מה לאמור? אולי להרגיש.