אני עצמי, ואתם?

אז למה ככה. ומה זה זה.

זה כי אתה יוצא למילואים. ואמנם (תודה לאל) זו אינה מלחמה. ואמנם לא מדובר בימים רבים. ואמנם ואמנם.

אבל.

זה כן רחוק. רחוק מהעין אך לא מן הלב.

ועל כן החלטתי.

לכתוב לך משהו. שתסתכל עליו לפעמים. ותחייך.

אז ככה.

למה זה זה.

זה זה קודם כל כי מתעוררים אצלי דברים שישנו המון המון זמן.

הרצון לתת. הרצון לפנק. היכולת לקבל. הרצון לעשות שיהיה יותר טוב.

ההרגשה שביחד פתאום הרבה יותר טוב מהלבד.

הביטחון הבסיסי.

ההתרגשות לעתיד.

והכי טוב שזה לגמרי רגשי. בכלל לא שכלי. ובשבילי, זה כל ההבדל.

היום הספונטאני בצפון היה מדהים.

שקט. חופש. שחרור. זרימה. הפתעה. חיבוק. זיון. מבט. אוהב.

כל זה ועוד.

ובעיקר מחבר.

מצד אחד הכי טבעי לי.

מצד שני כל כך לא.

אבל זה נעים.

ושזה חסר אז מרגישים.

חמישה ימים במילואים.

ואז עשרה ימים בנעימים.

במרחבי פרובאנס ובעיר בירה קסומה.

ואני מחכה. ומצפה.

לשובך.