יש ימים שאתה יודע שתחיה אותם שוב ושוב, יום כזה שאתה מרגיש כאילו נדחסת לתוך שורה בתוך ספר לימוד עתידי, שורה יבשה שלא תתחיל אפילו לתאר את איך זה הרגיש לעמוד בתוך ים של אנשים, שהחליטו להתאחד ליום אחד, לשכוח מחילוקי הדעות ולטקבק בעל פה ובקול הכי חזק שהם יכולים נגד הדבר האחד שהם כולם מסכימים עליו, להקיא קולקטיבית את מה שהלך והצטבר אצלם, את הרפש שהגיע עד נפש, את התחושה שעושים מהם צחוק, שגונבים להם את המדינה מתחת לאף בזמן שהם עסוקים בלגמור את החודש ולשלם שכר דירה. לא משנה כמה תמונות צילמתי שם, אף אחת מהן לא תצליח להעביר את האווירה כמו הקולות שנשמעו, הזעקות והקריאות האחידות, השנאה והמיאוס כלפי כל מי שעומד בראשינו ושירת התקווה בווליום הכי חזק ששמעתי, בידיעה שלא משנה מי שר ומה הדיעות שלו, אצל כולם זה בא מאותו מקום.

וזה לא משנה אם אני לא בטוחה בכלל אם אני רוצה שהוא יתפטר. זה לא שהאופציות האחרות ממש קורצות, וחילופי הממשלות הם חלק גדול מכל הבעיות והמחדלים, ועדיין יכול להיות שעדיף גם ראש ממשלה שנרדם מרוב חקירות מאשר להגיע למצב בו קצב הבחירות בארץ הופך סופית לפארסה עצובה. למרות כל זה, לא היה מנוס מלהתאסף לערב אחד ולהביע את שאט הנפש מכל זה, ולדעת שגם ההפגנה הזו לא תהיה המברג שיסובב את הבורג שמחבר את אולמרט לכסא, אנחנו היינו שם, ולרגע נזכרנו שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ושיש לנו קול, ואנחנו פה גם אם ה"נבחרים" שלנו שכחו את זה, וכל יום צריך להגיד על זה תודה, ולנצל את זה באיזו דרך, גם אם זה רק להתייצב להפגנה פה ושם, להצביע לפעמים לא מתוך ברירת מחדל, ולזכור שהמדינה הזאת היא שלנו, לא משנה מה מנסים להגיד לנו.