מרפי (כן כן זה באמת שמו) ידוע בבאמבל בכינוי maddog. כינוי שהוא קיבל מסבא שלו שנפתר כשהוא עו היה בן שלוש.
סך הכל בן 35 אבל השיער שלו אפור לחלוטין.
הוא רגוע, עובד בהשקעות נדל"ן אבל בסתר רוצה לפתח קריירה כצלם. אפילו מוכר צילומים באטסי.
הוא רגוע. מאוד רגוע. כל כך רגוע שקשה לפתח איתתו שיחה וזה פשוט לא זרם.
כנראה גם זה שאני לא מרגישה טוב היום גרם לי לרצות לקצר את הדייט כמה שרק אפשר.
נפגשנו לכוס יין (או כוס קולה במקרה שלו כי הוא לא שותה אלכוהול), סיימתי שליש ממנה ובתירוץ שאני לא מרגישה טוב זזתי הביתה אחרי שעה.
דיברנו קצת על עבודה, על הצילום שלו, על הרעיון עבודה שהוא מחכה לו מאפל ואין עבר הרעיון שלי.
דיברנו על לינדי הופ ועל המשי האווירי שהתחלתי לעשות.
ובעיקר ניסינו למצוא מה להגיד כדי לא לשבת בשקט.
מה שיותר מעניין זה שהיום התחלתי רשמית לכתוב ספר. שלושה פרקים וחמש אלף מילים מאוחר יותר אני מוצאת את עצמי לא יכולה להפסיק לכתוב. אף פעם לא ציפיתי שאני אעשה את זה. אני לא בתבת מדהימה. וכשאני קוראת את הפוסטים של עצמי לפעמים אני משתעממת. אבל ספר זה שונה. זה חוויה, חיים שלמים. אני מתחילה עם מילה, משפט, פסקה, עמוד וזה ממשיך. מרגיש כאילו כל החיים רציתי לכתוב את זה ורק חיכיתי ליום שאני אשב ואתחיל.
אני תוהה אם יום אחד מישהו באמת יקרא את זה. ואולי אני אפרסם לבד? בימיני זה אפילו לא יקר מדי. אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
