מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

למה כל כך קשה לחזור הנה? ובכלל, מוזר לקרוא לזה "לחזור". לחזור מאיפה? מהחיים האמיתיים? אז מה זה אומר שכאן זה משהו שחוזרים אליו אחרי ניתוק, אחרי הפסקה? ואולי אני דווקא נורא "מחוברת" (שונאת את המילה הזאת) לחיים וכאן זה קצת ניתוק, או בריחה? ואולי בכלל משהו אחר: לכתוב כאן, ולהיות כאן זה סוג של התמסרות, סוג של מחוייבות אפילו, אפשר לומר. ואם הצורך לכתוב לא בוער פתאום (ואיך זה לעזאזל קרה??? אולי בגלל שטוב לך בחיים - כך אמר חבר טוב וחיוך מלא משמעויות בלתי נסתרות שטף את פניו...), והצורך להתחפר בתוך הג'יפה המילולית, או לחילופין האופוריה הכתיבתית שלי קצת ירד, וגם הצורך להציץ אצל אחרים, אז התוצאה היא רכיבה על הגל של מעבר הדירה, וניתוק טכני מהאינטרנט של עשרה ימים ואי-כניסה מחדש לכל המעגל של הבלוג, הכתיבה, הקריאה, התגובות כאן ואצל אחרים.

ישר יש לי צורך להתנצל בפני כולם. בפני הקוראים שלי, המגיבים כאן ובעיקר - כותבי הבלוגים האחרים, אצלם אני קוראת ומגיבה. כאילו מה? לא מעניינים אותי יותר ברגע שאני לא כותבת בעצמי? פייייייי אנוכית שכמוך. אבל בא לי לא להיות קשה עם עצמי, להיות יותר סלחנית ומבינה, כי הרי הייתי מבינה מישהו אחר, לו אמר לי, או אמרה לי - תשמעי, לא בא לי לכתוב, ולכן אני לא ממש נכנסת לכאן, לא קוראת אחרים ולא מגיבה. כן, הייתי מבינה (אז מה, אני מבקשת את הבנתכם? סליחתכם? או אולי פשוט, כמו תמיד - את אהבתכם). אבל בעצם, במחשבה שניה, שלישית ורביעית - דווקא אם מישהו יכעס, יתפרץ, יזדעם: מה פתאום נעלמת, נאלמת!! אין לך זכות להפסיק לקרוא אותי או להגיב. בייבי איי-ניד יו! או מישהו היה כועס על זה שלא כתבתי, ומה פתאום זנחתי את מגדלנה השופכת - אולי גם זה, או דווקא זה, יעשו לי טוב. לפעמים הבנת-יתר, או סלחנות זריזה יוצרת קצת מצב של... או תחושה של "לא אכפת להם/לו/לה מספיק ממני".

מדהים אותי, איך ברגע שיש מקלדת תחת אצבעותי, ובעצם פשוט רציתי לשבור איזה קיר שנוצר, להכנס, לכתוב איזה חורף נפלא, צעיר וצנוע נחת עלינו הלילה, ואיך הגגונים הקטנים מעל החלונות הבית החדש הרעישו נורא בלילה, כאילו דופקים עליהם עם חצצים, ואיזה ריח נפלא יש בחוץ, ואיך נעים לי נעים לי נעים לי בבית החדש ובמי שבא לכאן ובכלל - במי שחולק את חיי. כולם, המון אנשים (ועל זה מתישהו, כי אני צריכה לרוץ לעבודה) - איך בעצם רק רציתי לכתוב על הדברים הפשוטים האלה, וישר גלשתי אל נבכי הנפש הבנאלית שלי.

אז הנה אני, לא יודעת איך לחזור, איך לכתוב מחדש, איך לא להסחף לפה, כי היה נעים ככה בחוץ, מצד שני, הצורך מתחיל לדגדג שוב.

זהו. ביי.