אתמול בלילה חלמתי חלום ובו הייתי עם עוד כמה משפחות בטיול, או נופש. היתה שם משפחה נוספת בה ההורים נשואים, ועוד אישה שבמציאות היא דווקא נשואה, אבל בחלום היא היתה "חד-הורית" (למה לא סתם גרושה?, כך קראתי לזה בחלום). כולם היו בחדר שלי וכל הילדים של כולם שחקו על המיטות ועל הרצפה, נראה לי שזה היה טליסמן או די&די. ואז הגיע הזמן לעזוב את המקום ההוא (מלון?), לארוז, להתארגן ולזוז הביתה. המבוגרים פנו לחדרים שלהם להתארגן ואני התחלתי לאסוף ולארוז את שלנו ואיכשהו בקושי הצלחתי, כי באמצע הילדים (עדיין של כולם) רצו כל מיני דברים וסתם פשוט היו שם. הרגשתי כבדה, מסורבלת, עמוסה ונורא מנסה להצליח להתארגן. סוף סוף הגעתי למטבח כדי לארוז קצת שם וכבר שמתי לב שממש הגיעה השעה לזוז, אפילו הייתי כבר באיחור של חצי שעה, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי: איך שירה (החד-הורית) הספיקה הכל, ואיך ברור שהבראונים הספיקו ואיך אני לא. פתחתי את המקרר, שהיה מואר ומלא אוכל שצריך לקחת משם, והבן הבכור שלי היה לידי, ופתאום פשוט קרסתי, ירדתי לארץ על הברכיים, קרעתי והתחלתי לבכות. בכי של עייפות, של עומס, של עול. של עול נשיאת העול. שמתי ידיים על הפנים כדי שהבן שלי לא ממש יראה, למרות שמשהו בי רצה שהוא כן יבחין בזה ובכיתי ואז התעוררתי מהחלום וגיליתי שאני באמת בוכה, או יותר נכון מיללת בקול רם, מין נהמה כואבת כזאת, נטולת דמעות. זכרתי את החלום וידעתי את התחושה הזאת, של עול נשיאת העול ובכיתי באמת, עם דמעות, בכי כבד, כזה של בטן מיטלטלת ופנים מכווצ'צ'ות (מקווצ'צ'ות?). זה לא קרה לי מזמן בכי כזה מתוך שינה, בטח שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
