מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

טוב, אז כנראה שזה יהיה מין עדכון או ילול. נתחיל ונגיע לאן שנגיע. כמו שמואיז (אופו אותה, מואיזזזזזז??) אמר: מתחילה במטולה וגומרת בסיני. אז ככה:

הוא נסע ל-10 ימים לאמריקה. זה קרה אתמול בלילה. עוד לפני שנסע כבר רצתי למחשב והתחלתי לשפוך את עצמי לשם. אחר כך הוא צלצל מהרכבת, ואחר כך אני צלצלתי לשדה. שיחה שקופצת בין הענייני (יש תור? איזו מזוודה לקחת בסוף? מה את עושה מחר?) ובין העל-ענייני (נבט הגעגועים, חיבוקים טלפונים, חבל ש...). ולפני זה, באיזו שיחת אחה"צ אמר לי משהו טוב, עלי, עלינו. עליו איתי. ואני כל כך מתקשה לקבל את זה כפשוטו, את "הדבש הזה שהוא שפך עלינו" (כך אמר), וישר מקלקלת בספקנות העמוקה שטבועה בי עמוק, מצלקת אותי לגמרי. ג'יזס! מה היה, מה עברתי, איפה הייתי שככה אני עכשיו?? אמרתי אתמול בבוקר בטיפול, לפסיכולוג: "הרי גדלתי במשפחה נורמלית... " ושם עצרתי. וצחקתי, כל כך צחקתי. מה זאת משפחה נורמלית בכלל? שלי כזאת? יש כזה דבר בכלל? האם זה משנה עכשיו אחרי כל השנים האלה? מה שחשוב עכשיו זה לרפא, לעבוד, לסלוח, להכיר, לחבק, לתת את האהבה שאני כל-כך רוצה קודם כל לעצמי ומיד ותוך כדי - גם לאחרים. רק שם יהיה הריפוי. ומה זה הריפוי הזה? אולי זה להגיד "כואב לי". לבקש "תחזיק אותי", תצטרך אותי, תצטרך שאני אצטרך אותך. כל כך הפוך מאיך שהייתי תמיד, במיוחד בנישואים ובכלל. לבוא למישהו (עדיין זר?) ולהגיד לו "אני רוצה שתצטרך אותי, שאני אהיה חשובה בחיים שלך, שלא תוכל בלעדי". מי בכלל יכול להסכים לדבר כזה? כנראה שהוא. בנתיים לפחות. ומה אני נותנת לו, מה הוא צריך ממני? מה הוא מקבל שם, בקשר הזה שלנו?

וכאן אני מגיעה לתחושת הנס. כן, נס, פלא. אני הרי משתוממת, מתקשה להאמין שזה קורה וכדי לא להרוס ולברוח (כדי להוכיח שזה באמת לא יכול להיות?!), אני מרגישה ומתייחסת לזה כאל נס שנפל עלי, שהגיע אל פתחי. ביקשתי בקשה בראש השנה, ביום כיפור נענתי וזה עדיין כאן. הוא לא הולך ואני לא הולכת. פלא כפול. שני פצועים מְדָדים להם יחד, מחזיקים זה את זו, קצת נשענים, קצת מוֹבילים, קצת מוּבלים ותוך כדי הם לומדים את הביחד הנעים והמיוחד הזה. כן, אני כולי פליאה והודיה. כל רגע שזה קורה הוא מתנה.

וזאת לא הודיה מתרפסת כזאת - אני לא ראויה - לא לא. אני כן ראויה, רק קצת לא רואה את זה. אני ראויה והוא ראוי. זאת הודיה של שמחה שזה קורה מעורבבת עם הסקרנות ותשוקה להיות כאן ומה עוד יהיה בעתיד. לפני כמה בקרים, כשקמנו יחד, בהשכם השכם בבוקר, שהופך כבר להרגל, אמרנו שכמה טוב לנו ביחד (וואו, פתאום שמתי לב כמה אני זהירה בכתיבה, באמירות האלה. כאילו חוששת לפגוע בטוב הזה, אם אשבח אותו מדי...) וגם אמרנו שמה שעוד יותר נעים זה שיש תחושה שזאת רק התחלה, רעננה כזאת, שיש עוד המון דברים שזמנם יגיע. אין תחושה של משהו משומש, עייף - אה, היינו שם, עשינו ת'זה - אלא (ואני יכולה להעיד על עצמי) תחושה של המון סקרנות והתלהבות להמשך. איזה כיף! (ושוב, אני כותבת ורוצה למחוק, כי אני חוששת מעין הרע, מחטא ההיבריס, מהעיוורון שטוב עלול להוביל אליו. תהיה עירה. תהיה עירה!).

ועוד מילה על אהבה: בקושי אמרנו זה לזו במהלך החודשיים האלה "אוהב/אוהבת". זה זהיר, כך אני מרגישה. אפשר להגיד את זה כשמרגישים בטוחים לקבל את זה חזרה. אבל אולי צריך ליצור את זה, וכמו הרבה דברים גדולים וחשובים בחיים - צריך ואפשר ליצור את זה יש מאין, שיעמוד בזכות עצמו, לא רק בזכות המענה, או הבטחון. האם אני מסוגלת להרגיש אליו אהבה גדולה ועמוקה, בלי היסוס? האם אני מסוגלת להגיד לו את זה? להרגיש כן, כנראה שכן. בטח ברגעים מסויימים, בימים מסויימים והם הולכים ורבים, הולכים ומתרחבים. אבל להגיד? מרגישה כאילו זאת חשיפה ענקית, עצומה. מרגישה כאילו זאת קלישאה כזאת, שצריך את ההצדקות הכי עצומות והכי כנות שיש כדי באמת להגיד את זה, בנחת, אל תוך העיניים שלו, לתת לזה להספג, לשקוע, לחכות או לא לחכות למענה (זה אמור להיות לא חשוב, המענה, לא?).

עכשיו בכל אופן הוא באויר, אי שם בדרך לאמריקה. עוד ארוכה הדרך שלו עד שיגיע לאן שצריך להגיע. ואחר כך, לא יודעת איך יהיה הקשר בנינו, כי אין לו נייד, אבל יש מחשב. לא רוצה להיות עסוקה בחישובים קטנוניים של למה הוא לא כותב, שולח, מתחבר, אבל אני מכירה את עצמי, וזה יקרה. יש הפרשי שעות, יש את מי שנסע והוא במקום חדש, מסעיר, הרפתקאה, מפגש עם אנשים (נשים?? אוח, אני נוראית!!), עסוק, מלא. ויש את מי שנשאר שגם עסוקה וכו', אבל נשארה עם החללים שנפערו והם כבר מציקים. עכשיו, השורות הקצרות שכתבתי לפני כמה ימים בעצם מתאימות לפה. אני שואלת, מבקשת שירגיש את העצב המחבר בנינו. עצב חי ומקשר (למה בחרתי במילה "עצב" ולא ב"תיל", או "חבל"?), שעובר בו הדם המשותף שלנו (אוקי, זה לא ממש דם שעובר שם, אלא משהו אחר, פחות דרמטי וקיומי, למרות שהזמן יגיד כמה קיומי הדבר הזה). אני מבקשת שירגיש אותו, שירצה להרגיש את המשיכות שלי מהצד הזה אל הצד שלו ושימשוך את הקצווה שלו, כך שארגיש אותו, אפילו שהמרחק.

לא בא לי להפסיק לכתוב עליו ואותו, וזה בטח ילך ויחמיר ככול שהימים יי(נ)קפו.

ויהי בוקר יום אחד.