מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לא אוהבת להיות אמא.

וואו.

לא חושבת שאי פעם אמרתי את זה בצורה כזאת בוטה, קולנית וציבורית. וישר אני רוצה להקל, לטשטש, לעמעם, להתנצל, להסביר, כי איזו אישה, איזו אמא צועקת דבר כזה בקולי קולות??

אני אוהבת את הילדים שלי, מאוד. הם מדהימים כמובן, אם כי קצת קולניים ולוקים ביתר-עודף-אנרגיות-חיים (חברה + ילדיה באו לארוחת ערב אתמול. שני ילדים שקטים וחמודים. ואחרי עשר דקות היא אמרה לי: "כל פעם שאני באה לפה אני שוכחת כמה האוירה כאן שונה מאצלינו, ואני נזכרת שאני צריכה איזה רבע שעה של הסתגלות...". איזה מאמאי... אבל אני אוהבת אותה, ובסך הכל היא צודקת).

בכל אופן, איפה הייתי: אני אוהבת את הילדים שלי, אבל קשה לי, קשה לי קשה לי להיות אמא. זה בא לי כל כך לא בקלות. יש לי חשבון ארוך עם הדבר הזה, שבא ולקח אותי לעולמות אחרים, הרחיק אותי ממי שהייתי, גנב אותי מעצמי, מהאישה המופלאה, העצמאית, היצירתית, הסוערת, המצחיקה שהייתי (שעכשיו אני חוזרת לחפש אותה, ומתחילה אפילו למצוא, פה ושם...). כן זה נשמע נורא כרגע, אבל ברור שזאת לא כל התמונה. אני חוזרת ואומרת (זאת אזעקת ההרגעה כנראה): זאת לא כל התמונה. אבל הבוקר, אתמול בערב ואחה"צ זאת היתה כל התמונה. ודווקא לא קרה שום דבר דרמטי. סתם אחה"צ רגיל, פעלתני. אפילו בלי איזה ריב או בלגן, או הסעות מיותרות. עם חיבוקים וצחוקים, וילד אחד מצייר, וילד אחר בונה אוהלים, וילד אחר שהיה תקוע מול המחשב, ואחר כך התאמן על מערכת התופים שלו, שסוף סוף עברה לכאן מהבית של אבא שלו (איזה קצב מגניב, מתה על זה, למרות שמעניין מתי השכנים יתייצבו פה להתלונן). ולקראת ארוחת הערב באה החברה עם הילדים שלה, היא עצובה ולחוצה ובמצב בריאותי לא כל כך טוב, וגם קנתה סוף סוף דירה, וזה דיכא אותה סופית, והצעתי להם לבוא להתנחם ברעש ובבלגן שלנו, וכך היה.

ובכל זאת.

ובכל זאת.

היה לי משעמם. רציתי להיות במקום אחר, עם מישהו אחר, עם דברים אחרים. לעשות את הדברים שלי, לברוח, להתפרע, לחיות. להרגיש יותר חזק, לנשום יותר עמוק, לראות יותר צבעוני, לצחוק יותר בקול.

יש בי געגוע עמוק, קיומי ל-lonely rider, כך אני קוראת לזה, לה. לאישה הזאת. אולי פעם הייתי היא (כנראה שפעם הייתי היא), אולי זאת סתם פנטזיה. אבל אין ספק שזה טבוע בי עמוק מאוד, בכמיהה וערגה מאוד חזקים, שמעלים המון עצב ומשיכה לשם. לרכב לבד על האופנוע על האופק המאדים (נה נה נה כמה בנאלי...).

הבחירה שלי להיות אמא היתה אמנם לא לגמרי מודעת, ופשוט התרחשה כי מהלך הדברים התבקש. היו נישואים, היתה אפילו אהבה, היה רצון ברור לילדים ולמשפחה, נסענו לחו"ל, ויתרתי על כל העיסוקים שלי, עבדתי לפרנסתינו (כי הוא למד), ועשינו ילד. היום אני יודעת שהייתי בדיכאון אחרי הלידה הראשונה. לא כזה שלא מתפקדים, לא קליני לגמרי, אבל דיכדוך עמוק. לא אהבתי את זה ולא התחברתי לזה. רק לאט לאט, אחרי חודשים, אחרי שנים בעצם, התחלתי להבין שהדרך הזאת, דרך האמהות, שהיא דווקא לא הדרך הברורה מאליו שלי, והיא כנראה הדרך הכי קשה שעשיתי בחיי - היא היא העניין. שם אני לומדת, שם אני גדלה, שם אני מתעמתת ומתאמתת עם הנושאים הגדולים של החיים שלי: מחוייבות, נוכחות, רגשות, ביטול-מימוש עצמי, אהבה, זוגיות, ביחד מול לבד. כן, כך אני רוצה להסתכל על החיים שלי, לא כעל חיפוש הדרך הקלה, אלא כעל חיפוש הדרך המשמעותית (זה היה נחמד אילו היתה קלה יותר, אבל זו כמובן טעות נוראית. כי איפה שקל, אין עבודה, ואין התעוררות, ואין פריצת גבולות ואין גדילה. איפה שקשה - שם זה המקום לעצור, לבחון, להתבונן, לאסוף כוחות ולפרוץ).

ברגע זה, מה שבא לי זה להכנס למיטה, הילדים הלכו לבית ספר, לא אראה אותם עד מחר בצהרים, בא לי להעלם, לא לעבוד, לא לסדר ת'בית, לא ללכת לימודים היום, לא לחזור, לא להכין אוכל, לא לקנות אוכל, לא להתקשר לכל המוני האנשים, נשים, מקומות,דברים, סידורים, עבודות שאני חייבת להתקשר. יש דברים שצריך לעשות בבית, בגינה, בעבודה. אני הרי עצמאית. אם לא אעשה את זה - אףחד לא יעשה את זה ולא יהיה, פשוט לא יהיה. אילו הרגעים שאני מפללת לאיזה יד גדולה, חזקה ולגמרי-לא-נעלמה שתבוא ותושיע. תיתן, תחזיק, תוביל. תעשה בשבילי, תשחרר אותי, תשלח אותי לחופשי. אני רוצה את האופנוע שלי ויאללה - לטוס מפה.