מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אני אוספת אותו מהשדה (טרמינל 3 החדש – פשוט אמריקה!), אחרי 10 ימים שהוא בחו"ל ואני לא, כל כולי בחיכיה לסוף שבוע הסתגרותי ומתוק ונוחתת לאכזבה כשמתברר שהוא צריך בעצם קודם ללכת לילדים שלו. הילדים שלו, הילדים שלי. לא -  לא הייתי נוהגת אחרת ובעצם אני לא רוצה שהוא ינהג אחרת. הם קודמים והם נפרדים מאיתנו, מהביחד שלנו. לא הייתי רוצה, בשלב זה לפחות, לקצר תהליכים להסיר מחיצות ולהתחיל למזג אותם ואותנו. הו לא! אני אתה והילדים שלנו... אמאל'ה!!! אנחנו במקום שהדברים בתוך החיים שלנו נפרדים (עדיין?) זה מזה. הרבה השקות, אבל בעיקר הרבה מדורים שנִיקָגדָה יפָגֶשוּ. מפוצלים כמו הזיגוטה הזאת בדרכה לרחם, כולה ישות מושלמת, חיה את ראשית חייה, אבל עדיין בנויה מתאים תאים, מדורים נפרדים לגמרי אילו מאילו, למרות שלכל תא יש את החיים האוטונומיים שלו וכולם יחד יוצרים את הזיגוטה החיה, אבל עדיין יש נפרדות. כך החיים שלנו, שלי בכל אופן:

יש את מדור האהבה, הזוגיות, היחסים שמנסים להיות אינטימיים ורציניים. מדור אקספרימנטלי למדי, שכרגע מקבל הזרמת משאבים מאסיבית ורוב מדורי חיי האחרים לא זוכים לפגוש אותו. אולי קצת מידע כללי שלרוב גורר אחריו פירגון ביג-טיים, אבל לא הרבה יותר מזה. אפילו לא תמונה.

יש את מדור הילדים, ההורות שלי והמשפחה המצומצמת, אם כי מעט מפוצלת, כידוע. זהו המדור המוצק, השריר, היומיומי בדרכו המחייבת והמושקע ביותר, למרות שבהחלט יש רגעים ואף ימים שמתחשק לסגור אותו ולהוציא לחופשה את כל הנוגעים בדבר. מצד שני מדור זה זוכה לעוצמת הרגשות העזות והמוחלטת ביותר. הילדים שלי יהיו כנראה האחרונים לדעת שיש גבר רציני בחיים הלא רציניים שלי. למה? כי אני זוכרת את רכבת הגברים בבית שלנו כשהייתי ילדה, אמנם רק קפה ועוגה, ורביצה לא ברורה בסלון בשעות אחה"צ, אבל זאת בדיוק הנקודה: עדיין לא ברור לי איך ולמה צריך לערבב את שני המדורים כבדי המשקל הללו.

מדור נוסף הוא מדור ההורים והמשפחה המורחבת, שאלוהים יברך אותם. כרגע שומרי הסף מקפידים הקפדה יתרה שמדור זה לא יתערבב ולו כזית במדור הזוגיות, או במדור החברים (הקפדה פחות יתרה, כמובן...). לשאלה "למה שלא תקפצי אלינו בשישי בערב, את בלי הילדים בסוף שבוע הזה, לא?", אני עדיין מאלתרת איזו תשובה מגומגמת על תוכניות אחרות וחברים. אם תגיע השאלה המפורשת, אני מבטיחה לענות בתשובה מפורשת, אבל בהתנדבות אני לא מסירה קירות וחוצצים בין מדורים. רק חסר לי עוד שמדור ההורים יהיה כל-כך מאושר מהחדשות המסעירות ("יש לך חבר??? ולא סיפרת לנו?? מה אבא שלו עושה?? איפה הוא עובד?? הוא גרוש?? הוא משלם מזונות??"), שאני לא ממש אעמוד בזה. מצד שני בהחלט ניתן לומר שיש ערבוב מבורך בין מדור ההורים ומדור הילדים. הרבה מחיצות הוסרו בשנים האחרונות, וסופר-וומן למדה כמה נעים לה ולילדים לבלות אחה"צ חורפי ושיגרתי בבית עם סבא-סבתא מלאי המוטיבציה והכוחות.

מדור נוסף הוא מדור החברות, החברים, הידידות והידידים. מדור משגשג ובעל חשיבות יתרה בחיי, אך גם כאן יש חישובים מדוקדקים והתנהלות זהירה לגבי עירוב עם מדורים אחרים. אצלי זה כנראה קיצוני במיוחד, אבל מפגש בין מדור ההורים ומדור החברות אינו פשוט לי בכלל. מזל שהיתה בר-מצווה רבת מוזמנים, או שמדי פעם אני מפקששת בתיזמונים. על מפגש בין מדור הזוגיות למדור החברות אין בכלל מה לדבר, למרות שכבר הועלו כמה הצעות מבהילות ("הכנתי פשטידה נהדרת, אולי תקפצי איתו, שנכיר אותו סוף סוף?", או "למה שלא תצאו איתנו לסרט מחר?"), בתגובה אני בעיקר מסמיקה ודוחה למועד בלתי-ידוע.

כן, אני מודה, החיים שלי ממודרים. קשה לחצות ממדור למדור, בקושי להציץ. מתי החברות שלי יפגשו את הגבר המתוק הזה, שתפס את כל המשרות במדור הזוגיות? מתי לא במובן של זמן, אלא במובן של המוכנות שלי. ובמה היא תלויה בעצם המוכנות הזאת? הרי הכי קל להמשיך להפיץ את הבשורה "מצאתי! מצאתי!", אבל לא להעמיד אותה במבחן החברות, המשפחה והילדים. ככה ביני ובינו זה נפלא, נעים להיות בתוך איזו בועה דבשית, רכה ומסוגרת. אבל לצאת לאור (כמעט כתבתי "לצאת מהארון") זה כבר סיפור אחר, מסובך יותר – בשבילי.

מתי הילדים שלי ידעו עליו? ידעו שיש כאן מישהו שהוא יותר מעוד ידיד שהשם שלו מופיע על צג הנייד פעמיים ביום. איך יודעים שזה – זה, ראוי ומתאים שהם ידעו, יראו ויפגשו? ברור שלא צריך למהר אבל כמה זמן ביחד זה "מהר" או מתאים? וההורים וכל המשפחתולוגיה המורכבת שלי, מתי אפשר יהיה לספר ולהביא לארוחת יום שישי? או לקפה של אחה"צ? אני הרי אמות ממבוכה להיות ככה איתו, עם כולם. בקושי עם עצמי אני מסתדרת. הגבר האחרון שהיה איתי בחיק המשפחה המורחבת היה האקס – אז הבעל. 18 שנה לא הולכות ברגל: האומץ, התמימות והעיוורון של גיל 20 מאפשרים לא לעשות חשבון ולהביא כל אחד לחיק המשפחה, בעיקר אם בסוף הוא גם יהיה הבעל שלך. אבל בגיל 40+, ראבק, איך עושים את זה?!

אולי אחד הסימנים לאינטימיות, שמפאת חוסר נסיון וחוסר ידע אין לי הרבה מה לומר עליה , הוא שחל תהליך מיזוג מדורים מול אדם מסויים, גבר במקרה הזה, שנקרא להכנס, לבחון, להכיר, והוא מצידו מצליח לראות ולגעת בתוך של כל תא ומדור, או לפחות ברובם. כאילו שהוא הופך לצומת בחיים שלי – אני מִצְתָמֶתת אליו, הדברים זורמים ומתנקזים שם אצלו, מתערבבים, בלתי ממודרים באופן נינוח ומרתק. אז אם יש אדם כזה - וכרגע נראה שיש - שאני מרגישה שאפשר איתו לפתוח דלתות, לפזר ערפל, לגלות חללים נסתרים ולחשוף מדורים נעולים, אז אולי יש סיכוי שבאמת מהזיגוטה ההיא יוולד משהו חי, בריא ובועט.