סיפור שנכתב והתפרסם בחורף לפני 4 שנים ואני אוהבת אותו במיוחד. אמרו לי שכדאי לאכול לפני שקוראים.
***
רחמו
מאיטה את המכונית כדי להציץ אם “רחמו” עדיין פתוח בשעה זו, בטוחה שלא, אבל מקווה שכן. הקור הירושלמי, השתיקה שלי כמעט כל היום, הנסיעה ברחובות של ילדות והתבגרות וזכרונות, עם הגוש בגרון שמאיים להתפרץ. כן, זה המקום בו אני רוצה לאכול עכשיו, הערב, אולי כי זה כמו להחדיר את המלח עמוק יותר לפצע, או בעצם, כמו לקלף אותו, לאט לאט. להכאיב מתוך שליטה. כאב עוקץ, סכיני.
“רחמו” פתוח. תוך כדי נסיעה איטית לידו אני מספיקה לראות שאין כסאות הפוכים, יש מישהו מאחורי הדלפק ואפילו מעט אנשים בשולחנות האוכל. מוצאת חניה וממהרת לשם. מנסחת בראשי בכל זאת, ליתר בטחון, את השאלה: "עוד נשאר משהו לאכול?" מתוך המחשבה שאולי נגמר לי הקול וכדאי לבדוק, כי לא שמעתי אותו ואיש לא שמע, כבר מאז קצת אחרי הבוקר.
כשאני נכנסת, ברור שיש אוכל. הריח וחמימות המקום עוטפים אותי מיד. לרגע אני מרגישה קלה יותר, נמצאת במקום שאיכשהו אני שייכת אליו, מקום שיש לו חוטים רבים שקושרים אותי וזה מרגיש בטוח ונינוח.
האח עם השפם, שהפך בנתיים שיבה, אבל עדיין אמתני ופורץ, יושב עם האח הכרסתן ליד אחד השולחנות. אני מזהה אותם, למרות שזקנו.
היי – אני כמעט צועקת אליהם. היי, זוכרים אותי?? מאז, מהשוק? אני זוכרת אתכם!
לוקחת מגש, סכום נירוסטה וכוס זכוכית לשתיה. רק הטמפו הכתום חסר. מתקדמת בתור הקצר לעבר האוכל. מאחורי הדלפק שורה ארוכה ומבטיחה של פתיליות ועליהן סירים בגדלים ועומקים שונים ובהם האוכל. אני מזהה כל סיר, כל תבשיל, זוכרת בפה שלי את הטעמים המלאים והרכים של המנות השונות. אוכל שחיכה לי הרבה שנים. אני נזרקת עמוק אל תוך מנהרת הזמן. תכף אפגוש את דאג וטוני מסתחררים לצידי, בדרך להרפתקאה-רחמואית.
אני מתמלאת רוק, הבטן זועקת שארגיע אותה כבר בטעמי ותבליני הילדות שלי. הריח גודש את אפי ואני נושמת אותו לתוכי, מרגישה שהוא עובר טרנספורמציה והופך להקרנה של אור זוהר ממני החוצה.
שני האחים, זה עם השפם והשמנמן עוצרים את שיחתם, מפנים ראשם אלי וכמעט זוכים לחיבוק ממני, אבל רק חיוך ילדותי נמרח על פני. המשופם ניגש אל מאחורי הדלפק, שולח את הנער שעמד שם חזרה לכלים במטבח.
שואל אותי במבט מלא טוב וצחוק: "כן, מה בשבילך גיברת?"
אני יודעת בדיוק איזה שילוב טעמים החך שלי דורש עכשיו, מה יגרום לי לרחף עד התקרה ובעצם - לנחות חזק אל האדמה.
אחרי שבלעתי את הרוק, אני מוצאת את עצמי סוף סוף מדברת אל מישהו היום: "מרק קובה אדום, קציצה וקישוא ממולא בבקשה". הארוחה האולטימטיבית מבחינתי. מוותרת בלב כבד, אבל במידה מסוימת של רציונאליות, על אורז-עם-שועית וחומוס-עם-ביצה-קשה.
השפם מניד ראשו כנותן לי אישור אבהי על הבחירה שלי. כולי תקווה מכאיבה שהוא יזכר בי, ילדה בת 8 או 10, בלוויית אחותי ושני הורים. המממ… אולי זו הסיבה שארוחות יום שישי בצהרים אצל “רחמו” בשוק חקוקות כל-כך עמוק על העור שלי, זורמות אצלי בדם. שני ההורים שלי עוד ביחד. ומיד המציאות מכה בי לשניה, איך מעגלים נסגרים, איך מה שאי-אפשר למנוע יתרחש.
בנתיים יוצא מהמטבח בחור צעיר, קורא למשופם "אבא" וניגש אליו. הם מחליפים כמה מילים. הא – אני מגחכת לעצמי – הוא נולד אחרי שאני כבר אכלתי את החומוס שסבא שלו הכין. ובכל זאת, עינינו נפגשות לרגע. הוא קולט את השמחה הכמעט גלויה שלי להיות במקום הזה, מלא הריחות, הטעמים והחום.
הבחור מחליף את אביו המשופם וניגש אל הפתיליות. דולה קציצה גדולה ונוטפת עסיס, שם על הצלחת שלי ומניח לידה קישוא עצום, מוצק, ממולא באורז הכי טעים בעולם.
"רוטב?" הוא שואל. אני צוחקת אליו: "הרבה, הרבה רוטב". ללא היסוס הוא מוזג כף ועוד כף ועוד אחת של רוטב אדמדם וסמיך, מעורב באורז ושבבי קישואים שהתפרקו.
לפני הכף האחרונה הוא זורק אלי מבט חטוף כשואל "עוד?" ואני מהנהנת בהתלהבות בראשי. הוא מחייך בהנאה ומגיש לי את הצלחת, משהה את ידיו עליה מעט יותר מהצפוי, גם אחרי שאני כבר אוחזת בה.
בנתיים יוצאת מחלון המטבח קערת מרק עם 2 קובות. בלי לשמוע מה הוא אומר, אני רואה שהוא נוזף בטבח ומחזיר את הצלחת. אחרי חצי דקה חוזרת הצלחת עם קובה נוספת צפה בנוזל הכהה והמהביל.
כשהוא מניח אותה על המגש שלי, הוא אומר: "את פשוט נראת לי רעבה", כמתנצל על כך שהמרק התעכב.
אני מצליחה לומר בקול צרוד ורעב: "תודה, זה באמת נראה כל-כך טעים". הוא מעלה חצי חיוך בזוית הפה ומרים גבות כמאשר. לא שהיה ספק.
בעודי מפשפשת בכיסי להוציא מטבעות לתשלום (עדיין כל-כך זול, לא יאמן!), אני קולטת את מבטו נח אצל המחשוף הקטן שסידרתי לי היום. אולי בפעם אחרת ובמקום אחר הייתי נבוכה, אבל ברגע ההוא מיד הרגשתי גל חמימות נעימה עולה משיפולי הבטן שלי, מציף אותי וגם כיווץ בפתח שלי, כיווץ מכין קטן, כזה שרק מתריע על התפתחויות אפשריות.
אני מושכת את התשלום עוד מספר שניות, מדמיינת את המבט שלו מלטף את צווארי את הכתפיים והשדיים שלי ובסוף לוקחת את המגש ומתיישבת בפינה רחוקה – עם הפנים אל חלל המסעדה והדלפק.
ראשית בצעתי את הקציצה האליפטית עם המזלג, מרגישה אותה מתפוקקת ונפערת מולי וריח הבשר שבושל ברוטב על הפתיליה שעות ארוכות מציף את אפי וכשהעלתי אותה, פותחת את פי לקראתה, נותנת לטעם למלא את חלל פי, לועסת בתשומת-לב יתרה, בערגה ובכבוד הראוי, הרגשתי כמו כשנכנסים למקלחת חמה ישר מהקור של החוץ: נשטפת באחת בשלל הטעמים העזים אך הפשוטים. הלשון, החך, הלחיים הפנימיות ומורד הגרון. גל חום ותענוג מהפה אל כל הגוף, גם בחוץ וגם בפנים, מתגלגל ומתפזר אל כל האיברים והפינות אצלי.
כשחתכתי בגוף המאורך של הקישוא, פוצעת אותו ומגלה בתוכו את האורז האדום ארוז בתוכו, דביק ומקובץ, עורמת גם רוטב סמיך על המזלג, האדים הריחניים של התבשיל מגיעים אלי לפני הביס עצמו, מכינים אותי לעוד ריקוד חושני של טעמים, לשילוב החד של חמיצות, חריפות, הטעם הנטראלי של הקישוא ואלפי תבלינים וטכניקות בישול קדמוניות, שלעולם לא אדע אותם.
אני מתמקדת באכילה. ביס ועוד ביס. עוד מזלג עמוס עולה אל פי ועוד אחד. עושה מדיטאציה על הלעיסה, פותחת את כל חושי לחוויה המוחלטת הזו, כמעט לא שמה לב כשהבחור הצעיר שהגיש לי, הבן של השפם, מתקרב אלי, נועץ מבט לעומק החולצה שלי בעודו עומד מעלי.
"שיהיה בתאבון", הוא מאחל לי, למרות שברור שלאישה הזו אין בעיה של תאבון ושקירות המסעדה המקושטים בצילומים של פוליטיקאים וזמרים עם המשפחה, מזמן לא ראו התלהבות כזו מארוחת פועלים פשוטה.
אני מודה לו במנוד ראש בלבד, בעיקר משום שפי מלא בשילוב מאוזן להפליא של סולת מהודקת ובשר של קובה, אבל מצליחה ללכוד את מבטו ולשקוע אל תוך עיניו הירוקות לכמה שברירי שניה. הוא בקושי מצליח להתנתק ולהתרחק לאיטו, נעלם שוב מעבר לדלפק.
שם, בעודו מסדר, מקשקש בכלים ומוזג לסועדים נוספים שמגיעים, הוא מרים מבט אלי מדי פעם, חוצה את כל האולם הגדול ונוחת לי בקצה החריץ שמבצבץ מחולצתי. גם אני מרימה מבט אליו מדי פעם, נהנת מתחושת הרטיבות והלחץ המגרה בין רגלי שנוספו לסערת החושים שמתחוללת באזור הפה, האף והגרון שלי.
לקראת סוף המרק והארוחה, הוא חוצה שוב את האולם וניגש אלי, בוחר הפעם בשאלת-אליבי מתוחכמת במיוחד: "היה לך טעים? הכל בסדר?"
ואני, ממש לא מתאפקת ומחייכת אליו בגדול ואומרת בקול שקט ואישי: "מאוד. היה לי מאוד טעים", ומוסיפה "זה המקום שאני הכי אוהבת לאכול בו, באמת" וכבר כמעט שאני משתפכת לגמרי ומספרת לו על המסעדה ההיא, זו שבשוק, על הריחות והטעמים המוכרים, על התורים של אנשים שעמדו וחיכו במעברים, מעל הסועדים, מחכים שיתפנה שולחן, על התקופה אחר-כך, שסבא שלו היה יושב על דוכן הקופה, מנצח על הכל ביד רמה ואבא שלו, עם שפם כהה וזקוף, גורף חומוס מהמיכל ובפלאץ' אחד – על הצלחת של אבא שלי, ואמא שלי שתמיד לוקחת פילפל ממולא, ואיזה משפחה מוצלחת היינו, עד שהכל התפרק, וגם אצלי, אחרת לא הייתי פה לבד, אחרי יום של שתיקה. אבל הוא רק אומר "אהה" ועומד עוד שניה, עיניו עושות מה שידיו היו רוצות ומה ששדי מתאוות לו – שיגע וילטף וימרח ברוטב החמים וילקק ויזלול אותם וימלא את הפה שלו בפטמות שלי, כאילו היו מאכל נוטף עסיס שמישהו בישל בהמון זמן ואהבה.
אבל אז אבו-שפם, אבא שלו, קורא לו לחזור לדלפק "מה נתקעת שם?", מביך אותו ואותי לרגע. ואני בולעת את סוף הקובה האחרונה, אוספת כל פירור מהצלחת, מנגבת מהר את טיפות השמן מצידי הפה, אוספת את התיק, המעיל ואת עצמי.
ורק שניה לפני היציאה, אני עוד רואה את הצילום על הקיר של הסבא שלו, ליד החנות בשוק, מחבק את בגין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
