מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לנסות לבלוע הכל בבת אחת והדאגה שלא אספיק. כן דאגה, חשש, מתח, תשוקה. סוף סוף התעוררתי, סוף סוף אני כאן, ואני לא רוצה להרדם או להעלם שוב, בטח לא לעוד איזה עשור וחצי. הנה, אתמול גיליתי שערה לבנה בתוך סבך התלתלים שלי. נדמה לי שזאת השניה או השלישית. הילדים ישר צהלו: "אמאאא יש לך כבר מלאאאא!!". אינעל-אבוק. איזה מלא, אבל זה ישר מחפיד (מפחיד בלשון המשפחה) אותי. לא כי הזיקנה מחפידה אותי, אלא כי מחפיד אותי להחמיץ, לא להספיק, להרגיש שמאוחר מדי לדברים שרציתי, שיכולתי, למי שאני להגיע ולהיות כאן. ברררר...

ביום שני בלילה באו אלי החברות. ה-חברות. כמו תמיד, ישר ירדנו לשורש הדברים והפעם הבאנו את הקמטים שפתאום מתיישבים להם על הפנים וחשבנו על הזיקנה הזאת. כולנו בסביבות גיל 40-46, ופתאום תחושת החיים החולפים (כמו צל העננים ההוא במדבר, שרוכב על ההרים, הליטוף הזה, הזמן שעובר על הגוף, בתוך הגוף), ו"מה באמת אנחנו רוצות לעשות כשנהיה גדולות" ומהם הכוחות והתנאים שנדרשים כדי לעשות את זה: אולי זה אותו דבר שאנחנו כבר עושות, אולי להגביר, להעמיק, לחזק. אולי בכלל כיוון אחר. לפחות לגבי, בשנים הראשונות של הבגרות שלי הדרך היתה ברורה, עזה, יפה ומפרנסת, אבל לקראת האמהות, ידעתי שאני רוצה לעזוב את מה שעשיתי אז. לא היה לי מושג עד כמה האמהות "תגנוב" אותי, תעלים אותי, תקח אותי. לקח לי כמה וכמה שנים להתחיל להרים את הראש (ואת זוויות הפה). במקביל לאמהות ולויתור על מה שעשיתי אז, בחרתי דרך מקצועית חדשה, שונה באופן מהותי מהדרך הראשונה וניסיתי, כמו רבות וטובות, לשלב גם אמהות וגם את העבודה. האחרון דשדש, אבל לאט לאט פילסתי דרך, התרוממתי, זה גדל והתפתח. היו שנים מאוד משגשגות, ושנים שחונות יותר. עכשיו, כבר שנתיים שלוש, שאני מחפשת קצת דרך אחרת ולא לגמרי מוצאת. לא לגמרי מרוצה, אבל לא יודעת עוד איפה ואיך ההמשך.

אבל בעצם התחלתי את הפוסט הזה בגלל אתמול. לא בגלל השערה הלבנה, אלא משום מה שהיה ומה שעשיתי. משם נולד משפט הפתיחה: "לנסות לבלוע הכל בבת אחת, והדאגה שלא אספיק". כי יש המון דברים שאני רוצה לעשות, לעצמי, לאחרים, למשפחה, עם אחרים, אבל בעיקר שקשורים אלי, לגרעין העמוק, הלפעמים חבוי לפעמים גלוי בתוכי. עוד המון עולם לבלוע, להבלע, להשטף, ולהסחף. כמו איזה אמבטיית שוקולד סמיכה שאני רוצה גם לטבול בה וגם לאכול אותה. בפנים ובחוץ. והיום, בנסיעה ארוכה עוד טרם זריחה, חשבתי על אתמול:

כל הבוקר ואחה"צ עם הילדים שלי. לקראת הערב המאוחר למדי הבאתי אותם לישון אצל הסבא-סבתא שלהם כי היום הם ביום בילוי איתם. אחר כך שעה גנובה ומתוקה איתו באוטו, באיזה חניה צדדית ברחוב מגורים. כל מה שהיה חסר להשלמת התמונה זו הידית של ההנד-ברייקס בתחת. אבל הצלחנו להמנע מללכת עד הסוף עם המצב הרגרסיבי הזה וסתם לזלול אחד את השניה בתסכול של חוסר זמן. אחר כך הלכתי לפאב (כן כן!) לפגוש כמה חברים ותיקים וטובים. זללתי קציצות מדהימות והסתפקתי בבריזר אחד בלבד, כי ב-4 לפנות בוקר, אחרי פחות מ-3 שעות שינה, כבר הייתי על כביש 6 בדרך לשדה תעופה להחזיר את הבן הגדול מטיול בר-מצווה שעשה עם אחת הסבתות. וזהו, שם, בנסיעה המושכמת הזאת חשבתי מחשבות: איך האתמול הזה - ילדים, קניות, לדחוק קצת עבודה באמצע, להסיע, לאפסן, לפגוש, לאהוב, לשתות, לאכול, להיות גם אמא, גם אישה-עובדת, גם מאהבת, גם אשת-חברה זוהרת (עכשיו אני קרועה מצחוק....) וגם עוד אלפי דברים נוספים. והכי עז הוא חוסר הרצון להפסיד משהו, לוותר, לשים בצד. 

כמובן שחשוב לזכור שזה לא תמיד כך, ממש לא. יש ימים שלמים שאני הרי בוהה בקירות, במסך, בפוך - למרות שמזמן לא היו ימים כאלה, אבל הם כאן, עורבים מעבר לפינה. אלו ימים של ויתור, של שקיעה, או של עצירה ומילוי מצברים. תלוי כמובן איך מגדירים אותם. בתחושה הם נפילָתיים למדי. אבל אני חושבת שמאז שעברתי לדירה החדשה, שזה כבר... המממ...יותר מחודש, רוב רובי במרץ ובעשיה, אם כי תמיד יש לי תחושה שיחסית לרוב בני האדם הנורמליים אני לא ממש מתפקדת כמו שצריך.

בכל אופן, הנה אפילו אתמול בנוסף לכל פרקתי פתאום עוד 4 ארגזי ענק שהיו עדיין מונחים בחדר שלי. כן, למרות שאתמול אינו יום לדוגמא, ובטח אפשר לקבל עליו את פרס סדר-היום והלילה הנויירוטים, בכל זאת, יצאתי ממנו מסופקת, מרוצה, שמחה עם עצמי. אולי חוץ מהקטע איתו, חוסר הזמן שלנו ביחד מתסכל ומאתגר (מילה יפה במקום לומר "קשה ומעצבן"). אבל מה שבעיקר רציתי להגיד בכל הפוסט הזה הוא שאני לא רוצה להפסיד שום דבר, רוצה להיות בהכל, לנסות, לטעום, לברר. גם לרוחב - כלומר הרבה דברים, וגם לגובה - לעומקם של הדברים. ומצד אחד אין זמן, הזמן רץ, בורח, מתקדם ומצד שני אני לא רוצה להיות במירוץ מטורף ובחוסר סיפוק.

מתי כל הדברים שאני רוצה יכולים או צריכים להתרחש? לחכות עד שיהיה יותר זמן, מקום, כוחות וכסף? אויש, זה מדכא אותי. הרי אין זמן אחר מאשר עכשיו, ומחר-כך יהיו דברים אחרים, ואז באמת אהיה זקנה ומקומטת ועייפה ויבשה. ואולי זה ילדותי ולא רציני לרצות כך את הכל כאן ועכשיו?