בדיוק לפני שנה נסעתי לשבוע לניו-יורק. זאת היתה מתנת יומולדת 40 מאמא שלי, ואחרי היסוסים רבים, שרובם נבעו מפולניות-יתר, החלטתי לקחת את זה ואף להרשות לעצמי להנות מזה עד הסוף.
נסעתי לבדי, התארחתי (=ישנתי, התקלחתי והייתי מנומסת בבואי ובלכתי כל יום) אצל קרובי משפחה מאוד אהודים עלי, שהיו עסוקים עד מעל לראש, שלא הציקו, לא רצו ולא ציפו, וזה התאים לי כמו כפפה ליד ביום שלג ניו-יורקי, ימים ספורים לפני חג-המולד. כך שכל בוקר התעוררתי לי, שתיתי קפה זריז ודברתי עם הילדים שלי (פה בארץ היתה שעת אחה"צ) ויצאתי לשוטט, לפגוש, לטייל ולהיות בניו-יורק. היה מצויין: פגשתי אנשים, הייתי במקומות, ראיתי דברים, היתה לי רשימת אוכל ברורה שסימנתי וי ליד הכל והייתי מאושרת ומגורגרת ואפילו היו לי פה ושם תובנות. התובנה העיקרית היתה שדי לי עם הלבד. שאני טובה בזה, יודעת את זה מצויין ודי – נגמר לי מזה. הגיע הזמן ללמוד משהו חדש.
החוויות המשמעותיות ביותר:
~ נסיעה באוטובוס זיל-הזול של סינים לפילדלפיה, לשכונה ולבית ששם בני הבכור נולד והפגישה עם חברים אמריקאים שלא ראיתי כמעט עשור;
~ ההעזה שלי ללכת למפגש ולהרצאה של קבוצת בדס"מ מקומית מאוד פעילה ורצינית וללכת איתם למועדון;
~ האוכל ומקומות האוכל – התענגתי על כל רגע;
~ החלקה על הקרח בסנטרל-פארק;
~ ולסיום: חוויה מעולם הסיפורים עם פיטר בטיסה חזרה לארץ.
הערב מצאתי את המחברת בה כתבתי את יומן הנסיעה ההיא וקצת שקעתי בקריאה ופתאום רציתי לשים את זה בבלוג, שזה בעצם "מחסן" הזכרונות שלי עכשיו. אילו היה לי בלוג אז, לפני שנה, וודאי הייתי חוזרת ומעתיקה הכל מהמחברת, כמו שעשיתי אחרי הטיול למדבר עם דס וכמו אחרי סיני וכמו בכלל. לכן זה מה שאעשה: אעתיק מהמחברת לכאן. לא יודעת איך זה יהיה, באיזה כמות או איכות. כן או לא צנזורה או הגהות ואולי תוספת של הערות והארות, או אולי פשוט לשים ככה, גולמי נקי. עוד נראה.
***
פרק 1:
17.12.2003 בלילה לפני הטיסה – אחרי שהילדים אופסנו אצל אבא שלהם לשבוע:
ברגע שנסעתי מהם, מנפנפים בתזזית "שלום אמא, שלום..." נשמתי לרווחה ובאותה שניה גם גל קטנטן ומיותר של אשמה. גם עצב בעצם – לכן לא מיותר.
מה יחשב כטיול מוצלח? תחושת חופש עמוקה? פרץ יצירתיות? קלילות ושמחת חיים? חוויות מיוחדות עם אנשים?
האם לקחתי את הספרים המתאימים שיסחפו אותי בטיסה? האם לשבת ליד החלון, או במעבר? יהיה סרט? האם אפיל את המגש הקטנטן של האוכל? וואי - ככה לאכול לבד, בלי להכין, להגיש, למזוג, להמליח, לחתוך, למרוח, להוריד ת'קשה, לשים ת'קטשופ ליד השניצל, לדלות גריעי לימון מהסלט, ולטעות שוב ושוב איזה כוס באיזה צבע שייכת לאיזה ילד? ככה, לאכול לבד, במילימטר על מילימטר שמוקצה לכל נוסע, ששילם מאות דולרים, במטוס לארוחה? אבל מ-ה א-כ-פ-ת ל-י?!?! אני לבד, אני בשקט, אני יכולה לעשות עיניים, ללבוש חוטיני, לעכס למי שבא לי מול הפרצוף, ללבוש מחשוף עצום, למרות שמינוס 4 מעלות, לשבת בבתי-קפה, לאכול דים-סאם, לקנות שטויות. חבל אפילו שאני צריכה להגיש דין וחשבון כזה מהסוג הידידותי – אבל בכל זאת – למארחים שלי. אפילו זה מיותר. לפחות כך זה נראה מכאן.
מרגע שאגיע לשדה, לטרמינל, מעוטרת בבושם ריחני, ניצוץ מסנוור בעיניים, כסף כיס לביז-בו-זים, מרגע זה – אני מלכה וכל בלטה תהיה שטיח אדום וכל גֶרם מדרגות יהיה פסגת ההימליה.
ואולי אפגוש איזה נסיך או מלך? האם לחפש טבעת על האצבע, או שהפעם לא אכפת לי?
הפעם הקודמת שנסעתי לחו"ל לבד, ככה כמו מלכה, היתה לפני 20 שנה!! כן. מה עבר מאז, מה השתנה? הכל הכל הכל. עברו 20 שנה, אני עדיין אני, אבל כל-כך אחרת. אישה בת 40 ולא ילדה בת 20. אז, בנסיעה ההיא, לקחתי 6 חפיסות של גלולות למניעת הריון. חזרתי עם כולן לא משומשות. הפעם לקחתי 5 קונדומים, מוחבאים עמוק בתוך הארנק. אחזור איתם? למה דווקא 5? אולי אני בעצם אותה אחת? אותה אישה ממש? נראה.
אני שמחה ותכף הולכת לישון. עוד 6 שעות השעון יצלצל. השעה תהיה 5 בבוקר. לקום, להתקלח, לצחצח שינים, לשים קרמים, להרתיח מים לקפה ואולי לנשנש משהו קטנטן שלא תהיה בחילה בדרך. לזכור: להוציא את החתולה, לנתק/לכבות חשמלים, להשאיר מפתח בתוך הנעל השחורה במדפים בכניסה והופה לאוטו. לזכור לעצור בדרך אצל חברה להוריד דברים במרפסת שלה ויאללה לשדה. לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
