מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

(המשך לזה)

18.12.2003 בשדה התעופה, ליד השער, מחכה לעליה למטוס:

האמא הזאת שנפרדה מהילדות שלה. מסרה אותן למלווה עם שכפץ זוהר, שלא תלך לאיבוד, המלווה, והאמא והבנות התחבקו, וכשהבנות פנו לשער האמא נגבה דמעות וגם אני, כי נזכרתי שהייתי ילדה והיינו נשלחות אני ואחותי לאבא שלנו שהיה בכל מיני שבתונים בחו"ל ותמיד הפרידה היתה דרמה, ותמיד החזרה היתה דרמה. ומה עכשיו? ראיתי את הבת שלה, זאת שנראית צעירה יותר וישר חשבתי על הבן האמצעי שלי.

עכשיו האמא נשענת על הגדר של המדרגות והן יורדות לאוטובוס שיקח אותן למטוס. ראיתי שהיא מנגבת דמעות ואני פשוט רוצה לגשת אליה ולהגיד לה... לא – אני רוצה לחבק אותה, ולהגיד לה: גם אני הייתי ילדה כזאת, כי אני משערת, מנחשת (משליכה?) שהבנות שלה טסות לאבא שלהן לחופשת חנוכה ויהיה להן כיף, אבל הם יתגעגעו. תמיד מתגעגעים. גם הילדים שלי – אני רוצה לומר לה. גם הם נשארו מאחורה עם אבא שלהם ואני דואגת, מתגעגעת ושמחה שאני יוצאת לחופש, ובכל זאת חשבתי עליהם מתקשים להיפרד ממני אתמול בערב. ככה זה ילדים והורים – ביחד ולחוד, נפרדים וחוזרים. ואלו שיש להם הורים גרושים, תמיד מתגעגעים. אפילו הילדים שלי אמרו לי: כשאנחנו איתך אנחנו מתגעגעים לאבא, וכשאנחנו עם אבא – אנחנו רוצים להיות איתך.

איך הופכים את זה לשלם? ולא לשני חצאים, עם תחושת חסר מתמדת?

{תוספת מעכשיו: ניגשתי אליה, עמדתי לידה ואני לא זוכרת איך פתחתי בשיחה, אבל תוך שניה שתינו בכינו וכמובן שצדקתי והן נוסעות לשבועיים לאבא שלהן, והם גרושים רק שנתיים וזאת פעם ראשונה, והיא דואגת וחוששת, ותהיה לבד, וזה טוב אבל גם רע, וגם אני הייתי ילדה כזאת שנוסעת, וזה בסדר, או שלא, ועכשיו אני משאירה את הילדים שלי מאחור וגם היא נשארת בלעדיהם וככה זה יהיה תמיד?? בכינו ביחד, באופן מאופק, אבל בכינו. שתי זרות, נשים, גרושות, ילדים, הפרדויות, כמיהות. מזל שניגשתי אליה.}