כשגבר שאת אוהבת הולך ממך לענייניו, עוד לפני שהוא ממש קם והולך, את כבר יכולה להרגיש את הכמיהה אליו, את המקום הריק, החסר, שההליכה שלו ממך משאירה אחריה. וזה לא משנה כמה קרובים או מתמלאים הייתם ביחד, עד רגע הפרידה, להיפך - אני חושבת שזה אפילו מגביר את הריקות הזאת שבעצם מתחילה עוד כמה רגעים לפני שהוא הולך, כשהוא רק מתכונן, ואת כבר מרגישה את המחשבות שלו קצת במקום אחר, לא לגמרי איתך. אם לא הייתם מספיק קרובים כשהייתם יחד, לפני שהוא הולך, את תרגישי גם החמצה או עצב. אולי תנסי לתפוס אותו שישאר באופן מוחשי יותר, כדי להשלים בדקות הספורות שנותרו, את מה שלא קרה בשעות/ימים/שנים שהייתם ביחד. אבל אם היתה אמת בביחד שלכם, אם הסכמתם להתמסר לזמן ולמרחב המשותפים - ולכן לא ממש משנה איפה או מה עשיתם - אז תחושת החסר שכובשת אותך מלווה בשמחה מתוקה, נינוחות ורוך עד כדי כך שאת יכולה להגיד או להראות שאת לא רוצה שהוא ילך, אבל לדעת שהוא כן הולך ולתת לו. התחושות האלה הן כמעט פיזיות. לא, לא כמעט, לגמרי פיזיות, גופניות, אבל במקומות פנימיים. במורד הבטן אני חושבת. את מרגישה את ההתנתקות שלו, לאט לאט, איך הוא קצת עוזב ומתרחק, הנה עוד רגע, וכאילו שבמקום ששניכם מלאתם אותו פתאום נפער חלל. זה לא עניין דרמטי או מזעזע, אלא מין עובדת חיים כזאת, כמו שהגוף שלו נפרד ויוצא ממך אחרי שגמר בתוכך, ואת מרגישה בתנועת ההתרחקות שבריר שניה לפני שהיא מתרחשת באמת, ואז העורות נפרדים, וכובד הגוף שלו יורד ממך, ואת יכולה שוב לנשום בקלות, ואיזה משב אויר קריר ומיותר מלטף אותך, במקום דביקות וחום הגוף שלו, והיציאה שלו מתוך הגוף שלך, מתוך הכוס, משאירה אותך באמת ריקה, עד כדי כך שלרוב את עוד עושה תנועה כזאת עם האגן כדי להרוויח עוד איזה שניה, עוד רגע שלו בתוכך. כך גם ההליכה שלו בסופו של היום או הלילה, משאירה אותך ריקה, עם תנועה קטנה פנימית בעיקר, אבל לא רק, שרוצה לתפוס עוד שבריר ממנו, לפני שילך לגמרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
