מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

איך אפשר בלי דרמות פה ושם? כנראה שאי אפשר.

הילדים חזרו אתמול אחרי סוףשבוע אצל אבא שלהם, אבל צריך להבין כמה דברים לפני שאני פוצחת בסיפור של מה שהיה:

1) ברמה העקרונית, אבל זה מאוד עמוק וברור לי, אני מאמינה ורוצה שלילדים שלי יהיה אבא, פעיל, מעורב, אכפתי. אני רוצה שהם יהיו ביחסים טובים וקרובים. כלומר, לא יעלה על הדעת בכלל כאופציה שזה לא יהיה כך. הוא לא אורח בחיים שלהם, והם לא אורחים בחיים שלו. הבית שלו הוא הבית שלהם. כן, הבית השני שלהם. זה מסובך ולא פשוט. אבל יש להם שם חדרים, בגדים, משחקים. הם ישנים שם פעמיים בשבוע ובסופי שבוע ויוצאים משם לבית-הספר. אפילו היו תקופות שהלכו לחוגים בישוב שהוא גר בו. אז ברמה העקרונית זה ברור לגמרי.

2) ברמה המעשית, הפרקטית, אף פעם לא הבנתי גרושות שלוקחות את הילדים לעצמן, מרחיקות את האבא, לא נותנות להן לראות אותו. יש סיפורי זוועה, אני יודעת שומעת ומכירה. יש אנשים נורא טיפשים, אנוכיים וילדותיים שעושים המון נזק אמיתי לילדים שלהם, לעצמם ולבן/בת זוג לשעבר שלהם. אבל אני לא מדברת על הדרמות המזעזעות, אלא על המצב שהיא (בטח יש גם אבות כאלה) נתלית בילדים, כאילו שהיא לא רוצה חיים משל עצמה. ומה אני אומרת כאן? ברמה המעשית ביותר, אם הם לא יהיו שם יומיים בשבוע, איך אני בדיוק אצליח לעבוד, לחיות, לנהל איזה שהם חיים חברתיים, חיים זוגיים, תרבותיים, ללמוד, לפגוש, לנסוע, להתפרנס. כי כשאת לבד, בלי בן זוג איתך באותו בית שישא חלק מהנטל, אז כל שלושת הילדים עליך כל הזמן. חוגים, הסעות, השכמות בוקר, כביסות, מכולת, שיעורי בית, חברים, סנדוויצ'ים בבוקר, החלטות, החלטות והחלטות. מרתון בלתי פוסק. אז פסקי הזמן האלה, שהם שם אצלו, בשבילי הם אויר לנשימה בכל המובנים. רק המחשבה שנגיד הם היו רק אצלי, או שהם יגדלו קצת ויתחילו לבחור נגיד ולנדוד בקלות בין בית לבית, בהחלט עושה לי לחץ בחזה. אני רוצה, זה אינטרס פרטי שלי כאישה בוגרת ופסאדו-עצמאית שהם יהיו שם, מדי פעם על בסיס קבוע ושגרתי. כדי שהם יהיו שם ולא יהיו עניינים - צריך להיות להם שם טוב, נכון? ואני לא צינית, ממש לא. אם יהיה להם לא טוב שם מאיזו סיבה, זה גם יהיה בלתי נסבל מבחינתי כאמא וגם זה ינענע את הסירה באופן שלא מתאים לי גם ברמה העקרונית - ראו סעיף 1, וגם ברמה הפרקטית.

3) לפני שלושה שבועות או משהו כזה, כמה שבועות אחרי שאני והם עברנו מהכפר לעיר לדירה החדשה שלנו, הם גם עברו עם אבא שלהם לגור יחד עם החברה שלו והבן שלה. כלומר, עכשיו הילדים שלי גרים כמו משפחת בריידי: אבא + 3 ילדים ש"נשוי" לאמא של ילד אחר. זה החצי אח שלהם שפעם כתבתי עליו. ואני מיחלת בכל ליבי ומעודי שהסידור הזה יצליח, בכל המובנים: העקרוני ופרקטי בשבילי, ובעיקר - שלילדים שלי יהיה טוב שם. לא חושבת שיש אמא או אבא, הורה כלשהו, שיכול לסבול את המחשבה שהילדים שלו מבלים (חלק די ניכר מהחיים שלהם, לא דקה בחודש) במקום שלא טוב להם. חשוב לי מאוד שהיא, האישה החדשה של אבא שלהם, תהיה טובה אליהם, נחמדה, אולי אפילו תאהב אותם. כשאני חושבת עליה, אני חושבת גם על עצמי, ועל כל הנשים הגרושות שמחפשות בן-זוג, חיים זוגיים חדשים. לא חושבת שאני רוצה, בטח לא עכשיו, לעבור לגור עם מישהו ועם הילדים שלו. זה נראה לי כל כך מסובך, אללה-איסטור. בכלל לא מובן לי הכוחות שמושכים לבצע דבר כזה (כי הכוחות שרוצים מאוד להיות ביחד ללא הפרדה ברורים לי, אבל עדיין זה נראה לי כל כך מסובך ומעיק מצד אחד, כל כך מקלקל זוגיות מצד שני, וכל כך מחבל במרחב ובעצמאות שיכולים להזין יופי זוגיות חדשה של פרק ב'. בקיצור - מי צריך את זה בכלל?).בכל אופן, אני חושבת עליה שכל הכבוד לה, ככה לקחת על עצמה בעצם טיפול וחיים במחיצת הילדים שלי, שהם כמובן נפלאים מאוד, אבל חבורה די אינטנסיבית, ובעיקר - לא שלה. לאהוב, להיות סבלנית, מתחשבת, מטפלת והוגנת כלפי עוד שלושה בנים (ולא לשכוח שלה יש את האחד שלה שקיבל פתאום שלושה אחים שצריך להתחשב בהם וכו'). אני בטוחה שזה מסובך ביותר ובמידה מסויימת אני מה-זה-לא-מקנאה בה. אבל זאת הבחירה שלה.

עכשיו, אני לא אוהבת להתלונן ולא רוצה להשמיץ אותו. זה דוחה אותי המצב הזה. אני לא רוצה להיות הגרושה הזאת שחושבת שהאקס שלה הוא איזה מפלצת, כי במקרה הזה הוא ממש לא. ובכל זאת, משהו קורה שם ואין לי מושג איך להגיב או מה לעשות. ומעל הכל, זה כואב ומסובך מאוד.

בכל אופן, הילדים חזרו אתמול מסוףשבוע אצל אבא שלהם. נכנסו הביתה מההסעות, רטובים וקפואים ומאותו רגע, כל אחד בתורו, הם שפכו כעסים וטענות על מה שקורה שם. חשוב לי להדגיש שהם עשו את זה באופן בלתי תלוי זה בזה, כי פעם אחד היה איתי במטבח והשני במחשב (די רחוק) ופעם אחד היה בחוג, והשני איתי.

הבן האמצעי מספר לי שהם הגיעו אתמול רק ב-10 לבית ספר (הוא שונא לאחר, פוחד מהמורה הפלצנית שלו), כי לא היו הסעות (כולם קיבלו אלפי מכתבי אתרעה על הפסקת ההסעות מהישובים והצורך להתארגן באופן עצמאי), ואבא רק היה צריך לצאת לעבודה ב9:30, אז הוא הביא אותם רק אז, ולמה הוא לא יכול להביא אותם בזמן?? הוא מספר לי גם שהיה לו קר לאללה כל היום בבית ספר, כי לא היו בגדים נקיים, הכל בעירמות או במגירות של השידה השבורה, ואין אף גרב נורמלית לרפואה, ואף סווטשרט נקי. ואז פתאום הוא התחיל לדבר עליה, על החברה של אבא שלהם, שעד עכשיו לא חושבת שהם ממש התלוננו עליה, ודווקא חיבבו אותה למדי. אבל לא לשכוח שעכשיו זה כבר לא ביקורים זה בבית של זו, אלא שהם גרים כולם יחד. כמובן שהוא התלונן שהיא דואגת רק לבן שלה, ותמיד מגינה רק עליו וכועסת עליהם (ושאפילו אבא אמר לה את זה), ובעיקר - שהיא מעשנת בכל הבית. וזאת עובדה, אני יודעת את זה, ואין לי מושג מה לעשות עם זה. הם מבקשים ממנה לא לעשן בבית ולא באוטו. הם בקשו מאבא שלהם המון פעמים שיגיד לה. הם עשו פעם אפילו סנקציות, הם תלו שלטים בכל הבית. וביקשו שוב ושוב. הבית שם - כשאני מגיעה - ממש מסריח מסיגריות. מאפרות גדושות בפינת אוכל, בסלון, ליד המחשב. הילדים שלי חיים בבית עם מעשנת שלא רוצה, יכולה או מוכנה להתחשב בהם.

אני גדלתי עם שני הורים מעשנים (כל אחד בביתו...), ומאוד סבלתי מזה. ואז לא היתה שום מודעות ולא ידעו כמה שזה מזיק. אני לא מצליחה להבין את זה, את חוסר ההתחשבות, את ההתעלמות מהבקשות, שלא לדבר על - באיזה זכות הילדים לא שלה צריכים לנשום את זה? אוח, זה מעצבן אותי נורא. העיקר שהם אוכלים אוכל בריאות ועושים מדיטציה כל היום...

בעבר, כשהם עוד גרו בנפרד, כמה וכמה פעמים ביקשתי, רמזתי, דיברתי איתו בשם הילדים, ואמרתי לו שאני מבקשת שהיא (או מישהו אחר לצורך העניין) לא יעשן בבית כשהילדים שם, או לפחות לא בכמות הזאת. כשחיינו ביחד זה היה ברור, גם לו. זה לא היה איזה קטע גחמתי שלי. גם הוא לא סבל את זה. עכשיו, אני מבינה, קשה לו, או שהוא לא רוצה להכנס איתה לקונפליקט, אנא-אערף, ובכל זאת - אילו הילדים שלי (וגם שלו, אז אני לא מבינה את הפשרנות הזאת), זאת הבריאות שלהם. ובעיקר - אם הם מבקשים וזאת לא איזה בקשה ביזרית כזאת ויוצאת דופן, איך זה שאף אחד שם לא נענה להם?

אחר כך האמצעי נרגע קצת, הלך לחוג, ופתאום הקטן מתחיל. אבל מכיוון שונה ולא לגמרי ברור: משעמם שם, לא נעים לי שם. אבא כל הזמן או ישן, או במחשב או עם החברה שלו. הוא לא מקשיב, הוא לא עוזר בשיעורי בית, אין בגדים נקיים. אני לא רוצה ללכת לשם מחר, או אף פעם. והוא חוזר על זה כל אחה"צ, בערב, אחרי המקלחת, לפני השינה. על הבוקר. והוא ילד לא נודניק,  ולא איזה מתלונן סדרתי, ולגמרי לא מניפולטור.

ואני? אני עומדת ומקשיבה. מה אני בדיוק אמורה לעשות? הם הילדים שלי, אלא הם החיים שלהם, נתח רציני של החיים שלהם. אני לא יכולה לבוא ולהגיד להם - "תשמעו זה לא מענין אותי", או להגיד - "אל תדברו כך על אבא שלכם", או "מצטערת אני לא יכולה לעזור". אבל, כולנו זוכרים את זה, וזה מה שמסבך פה את הסיפור, שבקיץ שעבר הם באו וסיפרו לי משהו, הלתוננו על משהו שם ובפשטות לגמרי אמרתי להם "דברו עם אבא על זה. אני בטוחה שהוא יקשיב ושזה יסתדר" וכמובן שהנחתי שכך באמת יהיה. לא עלה בדעתי שזה שהם סיפרו לי יהפוך בעצמו להיות בעיה. למחרת הוא מתקשר אלי זועם כמו שבחיים לא שמעתי אותו וצועק עלי בטלפון: את אמא מסיטה, את שוטפת להם את המוח וכל מיני דברים איומים כאלה. באמת שהייתי בהלם מוחלט, כי כל מה שאמרתי להם זה תגידו לאבא שיקנה מספרים ודבק, אם אין שם. והוא השתולל.

ועכשיו אני מוצאת את עצמי צריכה להוכיח לכולם שאני לא מסיטה, שאין לי טיפת עניין שיהיה שם קונפליקט או ניתוק. תמיד יפול החשד שמשהו בי שמח שהם לא לגמרי מרוצים שם. אוקי, אני מוכנה להודות שמשהו קטן וילדותי בי מרוצה מזה שהם "אוהבים אותי יותר". אוקי? אבל זה באמת לא זה. בחיים לא אמרתי להם משהו נגדו, או משהו שיכול להתפרש כנגדו. ואם כן, זה לגמרי בתום לב ובטעות. ההתנפלות שלו עלי היתה לגמרי מתוך הקטע שלו, הכעסים שלו עלי, התסכול שלו שהם פנו אלי ורק אחר כך אליו.

הקטע הנורא מכל הוא לא שהוא צרח עלי אז בקיץ, אלא שהוא כעס אליהם ואמר להם לא לערב אותי יותר במה שקורה שם אצלם. עד כדי כך שהבן הגדול אמר לי "אמא אל תשאלי אותנו איך היה בסוףשבוע, כי אבא לא רוצה שנדבר איתך על זה".

אתם קולטים???

איזה דפוק, מה הוא עשה להם. נגיד שאני נורא לא בסדר, האמא המסיטה עלי אדמות, שאמרה לילדים שלה ללכת לדבר עם האבא במידה והם לא מרוצים ממשהו, במקום להתלונן אצלי (ואני מוכנה להקשיב, אבל לא יכולה לעשות הרבה) - נגיד שבאמת אני זונה בת זונה. איך הוא מערב אותם ואומר להם לא לדבר איתי?? לא לספר לי מה שלומך, איך היה בסוףשבוע?

אז אתמול הקטן מספר לי, אבל ישר אומר לי "ושלא תעיזי להגיד שום דבר לאבא. אל תדברי איתו, כי הוא יכעס עלי שסיפרתי לך". וואלה יופי. וכך עמדתי והכנתי סלט טונה, והוא ממשיך, בדיבורים הילדותיות שלו ואומר לי: הלוואי שאבא ימות (ג'יזס!!), אני לא רוצה ללכת לשם יותר, אףפעם... אולי נספר לאבא שנסענו לחוץ לארץ, והוא יחשוב שאנחנו שם ופשוט לא נלך אליו יותר... וכך הוא מלהג לו, ואני פשוט מקשיבה, רועדת מבפנים לגמרי, מחבקת אותו בידיים נוטפות טונה, ואומרת לו שוב ושוב את המנטרה היחידה שאני יודעת: אתה צריך לדבר על זה עם אבא,לספר לו מה אתה מרגיש. אבא יקשיב לך, הוא אוהב אותך ורוצה שיהיה לך נעים שם. והוא חוזר ואומר לי "אני לא אגיד לו כלום. אי אפשר לדבר איתו".

מה עושים, מה לעשות???

הבוקר הם הלכו לבית הספר, בידיעה שאחרי זה הם ילכו לשם. לא, לא היתה דרמה בפרידה, כי הם מבינים ויודעים שללכת לאבא זה לא עניין של בחירה ואני יודעת שלא קורה שם שוב דבר רע או נורא. אני יודעת שהוא אוהב אותם מאוד ואכפת לו מהם. אבל אני יודעת שהוא עסוק מאוד בבניה של זוגיות חדשה, שזה בטח קשה לשים את עצמך ככה בין הילדים שלך ובין האישה החדשה שאתה אוהב ורוצה שיהיה לה טוב איתך. אני יודעת שהוא תמיד היה מפוזר ולא לגמרי אחראי במובן האמהי של התפקוד היוםיומי. והוא לא יוצא דופן בזה, אני בטוחה, אבל הוא - אולי בשונה מגברים אחרים - לקח מרצונו את האחריות המלאה על הילדים כשהם אצלו. הוא משמורן, הורה אחראי ממש כמוני. אוקי, הוא לא יכול להיות כמוני, ואני אףפעם לא אהיה כמוהו. כל אחד מאיתנו נותן לילדים דברים אחרים, וכך צריך להיות. לכן ילדים צריכים שני הורים, גם אם הם לא גרים באותו בית. ובכל זאת, מה קורה שם ברמה של תקשורת, של בטחון לבוא ולומר דברים ברמה של תחושת השייכות והקירבה, שהם לא רוצים לדבר איתו? האם הכל מומצא על ידם כדי לרצות אותי? (זאת אופציה מבעיתה בעיני ואני לא חושבת שאנחנו במצב כזה פתולוגי), האם הם מיואשים מיכולת ההקשבה והשינוי שלו?

אם אפנה אליו הוא יכעס עליהם, ואת זה אני לא מוכנה לגרום להם.

אם לא אפנה אליו - איך אעזור לילדים שלי?

אם אצליח לגרום להם לפנות אליו ולדבר איתו, הם יצטרכו ללמוד להסתיר את העובדה שהם דיברו איתי, כי הוא יכעס עליהם ועלי, יותר מאשר יקשיב באופן ענייני.

אם הם לא ידברו איתו בכלל, איך הדברים ישתפרו?

אני יודעת שנשפכתי כאן לגמרי. אני ממש לא יודעת מה לעשות. חשבתי לפנות לאיזה גורם שלישי. מישהי שפעם היינו אצלה בטיפול והוא מאוד מעריך אותה. אני רוצה לפנות אליה  גם כדי לקבל עיצה, אבל גם כדי לראות אולי היא יכולה לדבר איתו, או שאצלה נוכל לדבר.

אה, ועל כל זה, אפשר להוסיף את הפרט הפעוט שכבר חודשים רבים שהוא לא מעביר אלי את כספים שסיכמנו, את המזונות, אלא רק חלק די קטן מהם. איזה פריירית אני. אבל בשם השקט המדומה, אני כנראה מוכנה לספוג הרבה.

לא, אני לא אוהבת את עצמי במצב כזה של דרמה מולו. לא רוצה להיות מארטירית וצריכה גם להזהר מצדקנות. לא רוצה לעזוב את זה בשם השקט, אבל פוחדת ממלחמות איתו. הוא התגלה כתוקפני במידה מבהילה מאוד וגם, לא כזה אבא בסדר או האקס האידאלי, כפי שלפעמים חשבתי.

אולי פשוט להתעלם מזה, להמשיך להקשיב להם, ולתת להם לנהל את ה"מלחמות" שלהם איתו?

וואלה, לא יודעת.