מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לילד שלי יש בעיות קשב וריכוז. אולי גם לי, כי אני לא מצליחה ממש לשחזר מה היה באבחון שלו, אבל אני כן זוכרת שהמסקנות היו שרמת האינטליגנציה שלו היא בהחלט אי שם מעל לממוצע, ושהפרעת הריכוז שלו יכולה להתפתח ללקות למידה מסוג מסויים (איזה?? איזה?? אני מנסה להזכר, וכמובן שבגלל הפרעת הסדר והבלגן שלי הניירת נמצאת אי שם באיבוד, או אלוהים יודע איפה). בגלל הפרעת מורה חרבונה, ובגלל הפרעת אמא שדוחה ודוחה דברים עד כדי פשיעה עמוקה, אז כל מיני סיכומים של דברים שהיו צריכים להעשות איתו השנה לא נעשו. אני אשמה! וזה לא צחוק.

מצד שני, כן עשיתי כמה דברים: אני יושבת איתו על שיעורי בית, הוא יושב וקורא כל יום רבע שעה, הוא לומד נגינה על כלי שהוא בחר (והוא עושה חיל בזה מאוד מאוד). הילד שלי הזה בכלל מדהים אותי: הוא רושם ומצייר באופן שלא יאמן. הוא מנגן ומאלתר וקורא תוים ועובר מכלי לכלי כאילו שהוא נולד בתוך פסנתר. הוא יפה ומצחיק, ורוקד כמו ילד רחוב מהארלם. הוא מלא חיבוקים ונישוקים ואהבה. הוא ממצמץ בתיקים מבהילים, וכוסס ציפורניים ולא סובל את רוב המאכלים ורוצה לרָצות אותי כל כך שזה בעצמו כבר מפחיד. הוא כותב בשגיאות איומות וקורא נורא לאט, אבל נורא לאט. לא מצלם שום מילה כמעט, גם אילו שחוזרות על עצמן 10 פעמים בדף - כל פעם מחדש מצרף אותיות, ניקוד, מתקשה לפענח לכדי תמונה שלמה וברורה. כל משפט זה הר לטפס עליו, כל פיסקה - יבשת שלמה. הקונטקסט, ההקשר, התמונה הרחבה: שם הוא נופל. אין פרט שנשמט מעיניו, הכל נוגע בו, הכל חוצה אותו, הכל ניבלע. כאילו אין גבולות בינו ובין החוץ: מה שבחוץ חודר בלי סינון: ריחות, קולות, רעשים, תנועות, אנשים, מחשבות רגשות, מצבים, גירויים. ומה שבפנים, בתוכו - יוצא החוצה בלי סינון כמעט גם: צחוק, דמעות, שאלות, עצבים, תנועה בלי סוף. ילד בלי הפסקה. כל רגש פנימי מתרגם אצלו ישר לאיזה גרד על העור, לאיזה תיק בעין. כל מראה של משהו מסעיר או מרגש בחוץ מתרגם אצלו ישר לדיבור ללא סוף, לקולות, הצחקות, תנועה בלתי פוסקת. רוב המגעים לא נעימים לו, הוא רגיש מדי. מצד שני הרבה מסרים ורשמים לא מגיעים אליו - עוברים לו קצת מעל לראש. לבקש ממנו לעשות 3 דברים ברצף ולצפות שהוא יעשה אותם - זו פנטזיה: לך להחליף חולצה, לשתות ולצחצח שיניים - סביר שהוא יעצר אי שם בדרך לחדר האמבטיה ויתהה לאן הוא בכלל הולך ואיזה יום היום. הוא שוקע במשחקי דימיון, מפלצות, שדים, רובוטים, נכנס לזה בכל נפשו ומאודו, שוכח עולם ומלואו, חווה הכל בכל 100 האחוזים האפשריים. מצד שני, בקושי מצליח למלא משימה רצופה בלי להרים את הראש לכל רחש בסביבה, כל דיבור, כל תנועה.

ילד שלי מתוק. אני אוהבת אותך כל כך ורוצה שיהיה לך טוב ושתאהב את עצמך ותאמין בעצמך.

אני יודעת שקשה לך, שאתה מרגיש שהעולם קצת גדול עליך אבל מצד שני אתה רוצה לבלוע הכל. אני רואה איך אתה נאבק להצליח, להבין מה קורה, בעיקר כשהדברים רצים מהר מדי - זה מתסכל. אני רואה איך אתה נעלב כשמתברר לך שאתה צריך את המורה המקדמת, למלא את החוברת הזאת כל יום, להיות חייב לקרוא בספר. "למה דווקא אני?!" אני רואה איך אתה כועס עלינו כשאתה מנסה לקרוא ואנחנו מדברים בבית "שקטטטטטטט!!" אתה צועק בכעס. אני רואה איך לא נעים לך אצל אנשים אחרים כשאתה לא מסוגל אפילו לטעום את מה ששמים לך בצלחת, ופשוט אומר "אה, אני לא רעב...". אני רואה איך אתה נעלב מדברים שאחרים אפילו לא שמו לב אליהם, ואיך אתה מסתיר את הדמעות שנושרות לך על הלחי.

אני רואה גם איך אתה מפסל בחימר, מצייר עם עיפרון הרישום, מנגן ורוקד ושר, וממציא עולמות קסומים, ומעיז ללכת לחוג חדש במקום חדש עם ילדים זרים - מעריצה אותך על זה. אני רואה איך אתה גדל, למרות הכל ובכל זאת. מסכים להשאר לבד בבית, עצמאי, פותר בעיות ובעיקר - מלא באהבה רכה ושופעת.

אתה יודע מה? אני אשיר לך שיר, כמו שאתה אוהב וכבר כמעט לא מבקש, כי הבנת ש"אתה כבר גדול". אז הלילה אשיר לך שיר, ואני מבטיחה לך שמחר אשיר אותו לך:

אמא אמרה לדני

ילדי הוא גיבור ונבון

ילדי לא יבכה אף פעם

כפתי קטון

אינני בוכה אף פעם

אינני תינוק בכיין

אז למה אמא למה

זולגות הדמעות מעצמן

פרח נתתי לנורית

פרח גדול וכחול

תפוח נתתי לנורית

נתתי הכל

נורית אכלה התפוח

הפרח זרקה לחצר

והלכה לה לשחק

עם ילד אחר

אינני בוכה אף פעם

אינני תינוק בכיין

אז למה אמא למה

זולגות הדמעות מעצמן

לילה טוב.