מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אני אישה פשוטה אני. קצת תשומת לב ואהבה, קצת השקעה, קצת תנאים, מזג אוויר ואני פורחת. אני מנסה לחשוב למה יש לי מצב רוח טוב פתאום בימים האחרונים, שמבטא גם בעולם הפיזי שלי כמובן ישר. במרץ ועשיה, רצון טוב וסלחנות.

~ אולי זה גם קשור לימים בחודש, אבל לא לגמרי הצלחתי להבין את החוקיות שבזה: בימים שלפני הדימום ברור שאני מקווצ'צ'ת, עצבנית, חסרת סבלנות (זה אותו דבר, לא?) וחסרת כוחות לעשות משהו. אני קלה להפגע, נעלבת, עייפה ומרוטה. פשוט תענוג להיות איתי... ביומיים הראשונים של הדימום אני שטופה לגמרי, ומיד אחרי זה, תוך כדי הסיום וההתנקות אני מתחילה לטפס. בימים של הביוץ אני חיה רעה, בעיקר בעינייני חרמנות, אבל בכלל, בדרך כלל אילו ימים מאוד טובים של מרץ, עשיה ומצב רוח טוב. ואז שוב רגיעה עד לדאון שלפני. זה סכמטי, ולא תמיד כך בכלל, אבל נדמה לי שבגדול כן, למרות שהמון פעמים קורה משהו שמעורר אותי כך שגם בימים של הדימום או טרום אני פורחת, או דווקא בימים של הביוץ אני בדאון.

~ ואולי זה קשור להרגשה טובה ובטוחה יותר שנבנת בזהירות ועם כמה עליות מורדות ופיתולים, ביחסים "איתו" (מתי כבר אמצא לו שם, הגדרה או קוד: חבר, אהוב, קשר, רומן, יחסים, זוגיות, בן זוג, הוא, הגבר, החדש, הלנצח, המי-יודע-עד-מתי, הנעים, הכפי, הנכון, האחד, ה-25י, הזה שאיתי, לידי מעלי מתחתי ומכל צדדי?)

~ ואולי זה קשור לעבודה שפתאום קצת יותר מסודרת ושוב אני מגלה שאני אוהבת אותה ועושה אותה טוב. או ללימודים שמעניינים אותי מאוד ויש בהם איזו הבטחה לעתיד (פנטזיה שתתנפץ בכל עוצמתה, או מציאות אפשרית ומוחשית?).

~ ואולי זה קשור לזה שאני לא בריב, סכסוך, קטע עם אףחד בעצם. עם האקס זה סתם ברקע ולא רוצה שיפריע לי. עם המורה של הבן - שלשום בעצם השיחה שהיתה לנו הצלחתי לשים את מה שאני חושבת ומרגישה עליה בצד והבוקר אפילו לחצנו ידיים ואמרנו שמה שהיה היה נה נה נה נה (לפי השיר...). עם ההורים שלי - שלום ושלווה (הדחקה, או באמת שאנחנו מגיעים לרזולושן כלשהו?). עם אחותי כולו קוויאס. עם החברות שלי נעים, אמיתי ונפלא. בקיצור, אני מרגישה די נקיה כלפי העולם, לא נושאת (נכון לרגע הזה כמובן. אין לדעת מה ילד יום או לילה) שום חשבון-לא-סגור.

בכל אופן, אם אחזור רגע לנושא המחזוריות, אז החודש מישום מה כל העסק הזה ממש בולט: לפני המחזור הייתי קלה למעיכה עד מאוד ועצבנית לאללה. חלק מהדרמה שכתבתי כאן על האקס שלי והאישה שלו היתה יום לפני פרוץ הדימום. לא, אני לא מפחיתה מערך העניין, אבל עוצמת הרגשות לפעמים כן יכולה להיות קשורה. וביומיים האחרונים כשאני יוצאת מאפלה לאור גדול זה בולט לאללה: אני לא סותמת את הפה כבר איזה 48 שעות - תנו לי אוזן ואני אהיה שם... אני מתגוששת עם הבנים שלי בסלון, מפשירה טונות של שניצלים בלי טיפת פרופורציות למה שצריך ואפשר, אני כותבת פוסטים, מיילים וסילבוסים ואני יוזמת מפגשים, ארועים וטיולים: את סוףהשבוע הקרוב סגרתי מבחינת פעילויות חברתיות ומשפחתיות. כמה לא אופייני לי, כי בדרך כלל, אני משאירה הכל פתוח, "זורם" (בעעע כמה פעמים אני יכולה לומר כמה שאני שונאת את המילה הזאתי?), לרגע האחרון. הפעם: סגרתי עם חברים על שישי בערב, ועם אמא שלי על שבת בבוקר, ועם הבנות-דודה לשבת אחה"צ. קבעתי בסוףשבוע הבא להסתגר בבית שלי עם 3 החברות הטובות שלי "כאילו שנסענו לאיזה צימר...", ואת סוףשבוע שאחרי זה לטיול במדבר עם אחת מהן והילדים שלה. אני מארגנת עם חברה "סדרה" של שתי הרצאות אצלי בסלון לאנשים מהסביבה ותכף תכף אשב על הטלפון לכמה דברים שאולי יקדמו אותי בעבודה.

פעם ממש חשבתי שאני מאנית-דיפרסיבית, אבל הפסיכולוג שלי, שיחייה, שכנע אותי שזאת סתם מחזוריות נורמלית של עליות וירידות, ולא צריך ישר להסחף להגדרות מלודרמטיות. חבל, אבל הסכמתי לותר. ברור לי שלמרות שאני לומדת בשנים האחרונות להרגיש ולהיות נוכחת, ולא להעלם ולברוח ואם חרא אז גם להשאר במובן של להרגיש ולהיות, אז בכל זאת - כל כך נעים שטוב, בחיי שנעים.