מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

יותר מתאים לי להיות מבואסת.

למה, איזה מין אמירה זאת? משהו יותר מזוכך, יותר עז, יותר חי. פחות שיקרי. מוכר יותר? מושך יותר אוהדים מהסוג שאני אוהבת? מיוסרים, מרירים וחדי לשון. איפה חד הלשון שלי כשאני צריכה אותו?. מישהו - אתה - שיצליף בי קצת, יחזיק אותי, ינער אותי מתרדמת המתקתקות שלי. למה אני לא קוראת לו, אומרת לו, מספרת לו. נסגרת כמו איזה צמח טורף שבולע איכסה.  אני לא מאמינה לעצמי, מפקפקת בכולי. אמיתית? מניפולציות? בסך הכל יש פה ושם הפוגות כאלה של שמים בהירים ובעצם אני שייכת לאילו שלא יודעים לאן הם הולכים ולמה. שלא לדבר על האיך. כשטוב לי, כשמאוזן אני נוטה להרדם, לחייך ואפילו להזיל ריר תוך כדי. המשיכה לצד האפל איכשהו תמיד תבצבץ. חוסר האמונה לטוב, חוסר האמונה לאהבה. לגלות את זה כואב, כואב מאוד. איך מישהו יכול בכלל לחדור את החומה הזאת?

תמיד התנועה הזאת אצלי בין האפל למואר, בין המסודר למהופך. בין השוליים למרכז. הרמוניה מעוררת אצלי חשד. הבעת אהבה מעוררת אצלי חשד ובכל זאת אני כל כך כמיהה לזה. ובכלל אני לא אמורה להיות זאת שמסתדרת בעולם הזה. הייתי אמורה להיות נוודית, אחרת, בוטה, מתריעה בשער. אבל זאת גם לא כל האמת. אני אוהבת שבטוח וחם ושקט. אז מה קרה? נרדמתי? לא. לא נרדמתי. טוב לי פה אבל אני כבר לא יודעת מה אמת ומה סתם דאווינים. והאהבה, תמיד זקוקה לה בלי מעצורים. כמו ילדה. איזה ילדה, כמו תינוקת, כמו עובר. זה תמיד תופס אותי - החוסר, או היש שאני לא מצליחה להאמין לו. זה חודר בלי טיפת בעיה או קושי למקום הכי סדיק הכי פריך הכי עלוב. אני צריכה אהבה, הרבה, נראית לעין, ברורה, בוטה, חוטפת, חודרת. שנים אני בלי. אולי בעצם אף פעם היא לא היתה. אז עכשיו אני לומדת לבקש, להגיד שאני רוצה וצריכה ולא יכולה בלי. ותעזרו לי, בבקשה.

כל מה שהייתי צריכה הבוקר לעשות זה לכתוב קורות חיים, כי אמרו לי שאולי עוד חודשיים יצטרכו בדיוק אותי, עם הכישורים, הידע והיכולות שלי, לאיזה פרוייקט. הדבר הבא שאני חולמת עליו. הדבר הבא שאני אקפוץ לתוכו בכל המרץ וההתלהבות, אגרום לכולם להאמין שהנה, מצאו את ה-בנאדם, את ה-אישה. שנים חיפשנו אותך. יו. ואז, אז לאט לאט אתקפל. יהיה קצת קשה, איזה עימות אחד או שניים. לא יודעת למה, אבל לאט לאט אתקפל, אבריז, אוריד הילוך. אקמול לי בתוך זה, עד שיהיה לי האומץ, אחרי שאהרוס כל חלקה טובה ובעיקר את שמי הלא-ברור-למה-שעדיין-טוב, ואעלם משם. עוד משהו שהייתי, עשיתי, הייתי בו כל כך טובה, ופשוט הלכתי. למה? אין לי מושג. אז כל מה שהייתי צריכה הבוקר זה לכתוב את קורות החיים שלי. איפה כל קורות החיים שלי מכל השנים הקודמות, מכל הדברים הקודמים? לא מוצאת כלום במחשב. יד נעלמה מחקה, העלימה. אני צריכה לשחזר, להתאים, להזכר. מחטטת כאן בניירת, בתעודות, בשנים. מתי הייתי כאן, ומתי עבדתי כאן. בסוף הצלחתי ללקט ויצא איזה מסמך. זאת אני? ככה אמכור את עצמי? האם משהו השתנה, ישתנה? אני רוצה להאמין שכן. בעיקר שיצרתי איזה רשת תומכת, שיודעת, שאי אפשר לשקר לה יותר. שהם יחזיקו אותי קצת. אז כל הבוקר אוננתי עם הנייר הזה. ועכשיו? ובכלל? מתי יהיה המקום שבו אני יכולה לגמרי להיות גם אפלה וגם מוארת, גם רכה וגם צורבת. גם בוכה וגם צוחקת.

בעצם יש פה כעס, המון כעס. כעס אם מישהו רואה אותי מבפנים, את הצורך שלי, את חוסר היכולת שלי, את החלשות שבי. ואז אני מסתירה, מעלימה. עושה שריר. קשה לפיצוח. "לא תוכל להכנס לכאן". עונש כזה. כל כך אינפנטילי. זה ההרס העצמי שלי, של היחסים, של מי שלידי ואיתי. אין כניסה אלי!! אם אתה/ם לא יכולים לקרוא אותי, לראות באמת מה יש בפנים, עד כמה אני צריכה אתכם, אז תלכו לעזאזל. לא אתן לכם את הדמעות שלי, את הדם שלי, את הנשמה והלב שלי. אכאיב לעצמי ולך באותו זמן. אקח את כולכם איתי למטה. אףחד לא ידע למה הפה שלי קפוץ, למה הדיבור שלי קמצני, למרות שיש איזה חיוך על הפנים. משחק כפול, חולני, מופרע, הרסני. וכל מה שאני רוצה זה להתפרק, להתמוסס, להיות רכה. אףאחד לא ידע מה באמת קורה אצלי בפנים. אני אמשיך להחזיק את עצמי, את הילדים, את הבית, את הגרוש המאנייק שלי, את החבר, את החברות, את המשפחה. זה הסוד שלי ואיתו אני שוקעת ונופלת. הסוד שלי זוהי נקודת האור הקטנה שאני שומרת לעצמי. תזכרי מי את באמת, בתוך כל המסכות האלה, העמדת הפנים הזאת. אף אחד לא יראה אותך חלשה, בוכה, נשברת, מבקשת, צריכה. אבל בעצם אף אחד לא רואה אותך בכלל. רק את הכאילו שלך, את החוץ המתוק והחביב שלך. אך תראי למישהו את הפנים? אי אפשר. כי אז תפסידי, תהיי חלשה ותפסידי, ואי אפשר. לכן, תמיד יאהבו את החוץ שלך, אבל אותך, את התוך הרך והרקוב שלך אףאחד לא יכול לאהוב כי את לא נותנת אותו ולא תתני לעולם. את מענישה את כולם – "לא תראו אותי!!". וכועסת, כל כך כועסת אם מישהו במקרה רואה, או נוגע. את תהרסי אותו ותלכי משם. איך אפשר לחיות כך בכלל? מי יראה פנימה, ילטף וירגיע אותי ויגיד לי שהוא אוהב אותי אפילו שבפנים אני כזאת חנטרישית? ואם מישהו יעשה את זה – אני לא אאמין, ולא אקח, כי זה פשוט לא יכול להיות.