מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

טוב, זה באמת מתחיל לצבור תאוצה ואני מתכוונת לשני דברים: אחד זה העובדה המוזרה שאני לא כותבת בבלוג. הקטע - למי שלא יודע, ואני בטוחה שחלקכם מכירים את זה טוב טוב, הוא שככול שלא כותבים, ככה לא כותבים עוד יותר. זה מצטבר, קשה לעדכן, להדביק את הפער, מה יהיה אם אכתוב, מי עוד בכלל נשאר בסביבה וכו' וכו'. בקיצור - ככול שלא כותבים - כך לא כותבים עוד יותר. הדבר השני לגבי התאוצה המוגברת היא הפניות של קוראים מתגעגעים/דואגים/מחפשים. עכשיו, לצורך הכנות (ומה אם לא זה??), האם פנו אלי 2-3 אנשים בלבד, בניהן 2 בטלפון, והן במילא חברות טובות שלי? או שמא פנו כמה עשרות, פיצצו את תיבת המייל שלי בתהיות דאוגות אך מבינות? אני מעדיפה להשאיר את הסוגיה הזו אלומה, ולהנות מחמת הספק. מידת הפופלריות שלי תמיד העסיקה אותי, ואין להעמיד פנים בכלל ובבלוג בפרט.

אז לכן, החלטתי בשעת לילה בלתי הגיונית זאת, שכבר מזמן חזרתי לישון אותה ברוב הלילות ולא לשוטט ברחבי האינטרנט, ובכל זאת, לאור איזו מטלה עבודתית שכבר לא יכולתי לדחות, ולאור הפסקת החשמל שארעה הלילה, וגרמה לי להשמע עוד יותר מפגרת עם תירוץ לגמרי לא הגיוני, ברגע שחזר החשמל והעיר את כל הבית, קמתי למחשב להיות חרוצה, לקרוא, לתקן ולשלוח. דווקא היה מעניין. ואז כמובן -איך אפשר בלי? - נתקלתי בתיבה בעוד תגובה, ובעוד מכתב (היום היה גם טלפון אחד...), ובעצם, פתאום גם צצה לה שורה שבא לי לכתוב אותה - אז הנה אני כאן. בלי הבטחות ובלי עתיד. רק כאן ועכשיו, ובכל המלאות והישנות.

את השורה שרציתי לכתוב כבר שכחתי לגמרי, אז פשוט אספר שהלילה היתה הפסקת חשמל בכל השכונה שלי. כשזה קרה, נהיה חושך נורא סמיך, וישר פחדתי נורא. לא היה אפילו ניצוץ אור קלוש ואיכשהו גיששתי את דרכי אל מנורת החירום, שכל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים קונים אותה, היא מכזיבה ולא מאירה ברגע שאין חשמל. הדלקתי אותה ואור ניאון חיוור הדריך אותי בדיוק ביציאה מהבית לסופר. עשיתי סופר וחזרתי ועדיין היה חושך מצרים, גם בבתים ליד, גם ברחוב ובשבילים בין הבתים. צלצלתי לחברת חשמל 103, למרות שהייתי בטוחה שהשכנים כבר צלצלו מזמן, אבל היה לי יותר קל לעשות את זה מאשר לטפס אליהם, ולהביך את עצמי בשאלה הטרוויאלית "האם גם לכם אין חשמל" ואז ליפול במדרגות בגלל החושך הבלתי ניתן להחמצה. ב103 אמרו לי שהם יודעים, וכן, יש תקלה, ושתוך שעה זה יהיה בסדר (בסוף זה לקח 5 שעות). נכנסתי עם אלפי השקיות (מה קרה לסלים שפעם היו?), השארתי הכל על הרצפה, כי למדו אותי לא לפתוח מקרר בהפסקת חשמל, והדלקתי נרות בכל הבית. נרות נורא יפים, בתוך כל הבתים והכוסיות הקטנות שלהם. יש לי די הרבה בעצם, רק שאףפעם אין לי הזדמנות להדליק אותם. במסיבת הפיג'מות עם החברות שלי (הפוסט האחרון שלי, לפני הדומיה הגדולה) הדלקתי כמה, אבל בדרך כלל זה מאוד מביך אותי ככה ליצור אוירת נרות אינטימית, אירוטית, בלי בושה, באופן כזה ישיר. כאילו אם אמלא את הבית בנרות - כשאין הפסקת חשמל - והוא יבוא, מה אני יגיד לו מה?! בא לי להיות רומנטית? אני פשוט לא כזאת. כלומר, אני רוצה להיות רומנטית, זה בעצם נורא כיף, אבל אני לא (אני לא?). בכל אופן, בזכות הפסקת החשמל הדלקתי בכל הבית - וזה היה ממש כה יפה, אם כי הייתי קצת במתח, כי בפעם הקודמת שהיתה הפסקת חשמל, הילדים היו כאן וישר הדלקנו נרות והם צהלו ושמחו והתרגשו מאוד, וברגע שגמרנו להדליק הכל - טרח - חזר החשמל. זה עניין כזה: כל עוד לא הכל דולק לא יחזור החשמל, וברגע שהכל הנרות דולקים - חוזר. די דפוקה השיטה הזאת. בכל אופן הדלקתי, ובדיוק הוא הגיע וישר התנצלתי כמו תמיד, שלא אני עשיתי את זה, אלא חברת חשמל.. והוא דווקא הרגיע ואמר שזה נורא יפה ואיזה מזל שיש הפסקת חשמל (כמה פעמים כבר כתבתי את המילה "חשמל" בפוסט הזה? זה מעיק. יש מילים חלופיות? גם המילה נרות קצת בשימוש יתר, לא?).

אז פשוט הכנו לאור הנרות את ארוחת הערב וגם אכלנו אותה לאור אותם נרות. היה טעים ביותר (חזה עוף שעליו מרחתי שום, חרדל וקצת פפריקה, מטוגן על שמן זית, וסלט חסה +בצל ירוק + רוטב טעים, ויין ובירה). ואחר כך דיברנו והתמזמזנו והלכנו למיטה (וזה בכלל.. המממ...), והכל לאור נרות. באמצע שניסינו כבר להרדם חזר החשמל והציף את הבית באור יקרות וכל מיני זמזומים של מכשירים שמתעוררים להם וזה היה האות בשבילי לממש את העירנות הבלתי מוסברת שלי (הרבה יין בערב?) ולגשת לעבוד קצת.

עוד דבר לגבי נושא המידורים שלי: לפני שבוע נפרץ איזה מחסומצ'יק. אני יודעת שהאנשים המעורבים עברו את זה ממש טוב ופשוט, ורק אני הייתי עם התקפי לב, בעיקר לפני וברגע המפגש, אבל אחר כך - די בזכותם - זה היה ממש חביב ביותר. מחר תהיה עוד פריצת מחסום. לא כל כך מבינה למה - זה באמת קצת מבעית אותי. חוסר בטחון? ערך עצמי נמוך? פחד משתיקות רועמות וחוסר אהדה הדדי של הצדדים? אולי אני פוחדת שכל צד יראה אותי "אחרת" ממי שאני איתו? לא בטוחה לגבי זה, כי אני חושבת שאני די אמיתית עם כולם, כבר. אולי זה פשוט משהו שאני לא ממש רגילה אליו, והפעם האחרונה שזה קרה היתה לפני 20 שנה בערך, כשהבאתי את מי שיהיה בעלי להכיר את המשפחה והחברים שלי. מאז בעצם לא היה דבר כזה. אז מותר קצת לרעוד, לא?

וחוץ מזה (פתאום לא בא לי להפסיק לכתוב...) החיים שלי די בסדר, אולי יותר מדי בסדר אפילו, ולכן אין לי מה לכתוב. אין דרמות, אין צרות.... טפו טפו. יש אהבה, חברות, עבודה, בית. ממה שלא בסדר אני בוחרת קצת להתעלם, קצת להכחיש וקצת להדחיק. ממש לא בא לי לסעור שוב. מצד שני, אני חייבת לומר שיש בי משהו שדואג, דואג מזה שארדם, ששוב אהפוך למשהו רדום ומטושטש. אני אוהבת אותי ואת החיים שלי בצבעים בוהקים. איך שומרים על צבעים ברורים ועזים וגם על חיים נטולי סערות מיותרות? וואלה, שאלה.

טוב, אני הולכת לשתות עוד משהו (חלב חם עם דבש... נורא בא לי פתאום...) ואז להתפשט, לזחול מתחת לשמיכה ולהצמד לגב הרחב והחמים שאצלי במיטה, פה, ממש קרוב.

לילה טוב.