מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לפני כמה ימים פגשתי מישהי שפעם עבדנו יחד, גם היא גרושה, רק קצת יותר ותיקה ומבוגרת ממני. נפלנו זו בזרועותיה של זו, ניגבנו דמעות (אל תשאלו אותי למה, כי אין לי מושג, אבל זה היה נעים) וישבנו לקפה זריז, ככה בין לבין עיסוקים וריצות. מהר מאוד הגענו לדבר על.. נכון: גברים ובעיקר סביב הסוגיה המטרידה: האם גברים פנויים הם באמת פנויים. נושא חביב, סבוך, עסיסי וטעון.

בין יתר הסיפורים שרצו שם, מעל הקפה והקוראסון, היה סיפור אחד שלה שתפס אותי חזק: לפני כשנתיים היא הכירה גבר גרוש מעיר קרובה. אחרי קצת דיבורים ברשת ואחרי שנפגשו ואף מצאו חן אחד בעיני השניה, התחילו "לצאת". הם בילו די הרבה יחד ולאט לאט התקרבו מאוד, עד כדי כך שהפגישו ילדים באיזה פקניק, ועוד פעם באיזה סרט בקניון, בקיצור, זה נראה היה די רציני, לדבריה, ועיניה הבורקות העידו שלמרות שזה היה לפני שנתיים, היא עדין איכשהו סוחבת את הסיפור הזה. אחרי 4 חודשים של זוגיות, או בעצם ניצני-זוגיות, היא נסעה לחו"ל לשבועיים.

לאורך השבועיים האלה הם שמרו על קשר, אבל לקראת הסוף, היא התחילה להרגיש התרחקות מצידו, אבל ייחסה את זה לכך שהם באמת רחוקים פיזית והתקשורת לא קלה, ובכל זאת, הרי מדובר בקשר די התחלתי בסך הכל. כשחזרה, הבחור פשוט נעלם - כך היא מספרת לי. מה זאת אומרת "נעלם"? אני שואלת בפליאה, למרות שזה בעצם בכלל לא מפליא. נעלם! לא עונה על טלפונים, לא מחזיר מיילים, פשוט – התנתק לגמרי, בלי מילה, בלי הסבר, בלי פרידה... שתינו שותקות לרגע ואני מנסה: אולי בכל זאת התקשר, שלח מסר, דרך מישהו, אולי לא שמת לב לאיזה רמז? לא ולא - היא ממשיכה -  כשעזבתי היינו חבר וחברה וכשחזרתי הבנאדם לא היה יותר.

אוח, זה כל כך מעליב ומעצבן, אבל לא בלתי קיים. רגע היה ורגע איננו. הקלות בלתי נסבלת של הנעלמות. נדמה לי שזה קשור קשר ישיר לתרבות השימוש הנפוץ במקש הEsc, או ה-Enter, שבלחיצה אחת – יאללה, עוברים לדבר בא, לעמוד, לנושא הבא, מזפזפים לכרטיס הבא. ניסינו קצת את זה, טעמנו, והופה – ממשיכים ללינק הבא. אני חושבת שכל מי שעובד, משחק, מתאהב, לומד או חי ברשת מכיר את התופעה הזאת. זה קורה בעמודי התוכן, שככה קופצים מדבר לדבר מלינק ללינק ולא תמיד זוכרים אפילו מאיפה התחלנו, זה קורה בשרשורי הפורומים, שברגע מסויים מאבדים עניין בדיון ופשוט מפסיקים להשתתף, לענות ולהגיב בלי לתת שום הסבר ליתר המשתתפים. זה קורה בצ'טים: הופס – השיחה נקטעה ואין אם מי לדבר. כנראה ששתי שניות אחר כך השותף לשעבר שלך כבר נכנס לשיחה חדשה עם מישהי אחרת בניק חדש. ואל תשקרו שאתם אף פעם לא עשיתם את זה! אני עשיתי את זה, נדיר (או שלא...) ולא יפה מצידי, אבל עשיתי את זה. אולי בגלל שמישהו הטריד, עיצבן, או בגלל שנכנסתי לשיחה שלא רציתי להמשיך בה, אולי בשרשור בפורום ששיעמם אותי, או סתם "הקלות הבלתי נסבלת" של הפורמט הזה. התופעה היא שקל להעלם, קל לעבור הלאה, בלי להשאיר עקבות, אז למה צריך לתת דין וחשבון? למה צריך להסביר למישהו בכלל: "אההה.. השיחה הזאת עולה לי על העצבים, אני מעדיפה להפרד כידידים. ביי...".

וככה גם בהיכרויות דרך הרשת: האתרים מלאים תמונות, הבטחות, כרטיסים, המוני גברים ונשים בהינף מקלדת, האושר ממש מעבר לפינה. רק תמצאי את הכרטיס הנכון, את הפרצוף המושלם. ואם הולכים ונפגשים עם מישהו/י, קשה מאוד להוציא מהראש את מראה כל הכרטיסים האחרים, פוטנציאל החיים הזוגיים המושלמים שנשארו מהבהבים על המסך אצלך בבית. קשה להתמסר להכרות הזאת ובעצם לוותר על כל ה"פוטנציאלים האחרים". יש שם, בנבכי הרשת, כל כך הרבה וזה נראה כה בהישג יד, בקצה האצבעות ממש, שאיך אפשר לעצור, להפסיק לחפש, לסגור את הכרטיס שלך ובכך להצהיר "אני כאן" וגם להיות כאן, כי תמיד יש את הספק, ואת הפיתוי "אני רק אציץ שם, רק עוד פעם אחת, אולי האביר עדיין שם, אולי הנסיכה האמתית מחכה לי ובדיוק עלתה על הרשת, פתחה כרטיס...". איכשהו מה שיש לי ביד זה כנראה לא לגמרי זה, בטח יש יותר טוב, יותר מתאימה, אפילו בטיפה, ואיך אפשר מרצון, מתוך בגרות ואיפוק להשאר איפה שאנחנו ולהשקיע, להתאמץ ולהפוך את זה לדבר האמיתי והנכון.

המשך הסיפור הוא שאחרי שהיא תיארה לי את ההוא - מיהו, מה הוא עושה ואיך הוא נראה, ואחרי שבדקנו קצת תאריכים התבררה העובדה המטרידה שבשבועיים בהם נעדרה הוא הספיק להכיר ולהפגש (גם) איתי, אירוע שזכור לי כסוער אך לא באופן כזה שיכנס, אפילו אז, למגדלנה'ס-הול-אוף-פיים.