כבר כמה זיונים שלא ממש עומד לו ואם עומד לו אז הוא לא גומר וזה גומר אותה. פעם דיברו על זה, הוא סיפר לה על תקופה חשוכה שלו, שלא עמד לו בכלל אף פעם – שכחה לשאול אם גם באוננות – ובסוף לקח את אחת התרופות ההם שמעמידות לשעות רבות וחשבה על האישה שהיתה איתו אז ועל מה שוודאי הרגישה – שלא עומד לו איתה. גברים לא ממש מבינים את זה וגם הוא לא, כי חשב שהוא הכישלון ואיזה לא נעים זה, אבל לא ידע שגם האישה – היא – מרגישה כישלון כשלא עומד להם, כשלא עומד לו. הוא לא אוהב אותי מספיק, אני לא מגרה אותו מספיק, משעמם לו, לנו – כך היא חושבת, כך חושבות כולן. כמה פעמים אפשר ללקק את האוזן כאילו היתה דגדגן עצום ומגורה? כמה פעמים אפשר ללקק את חור התחת כאילו שהוא צמד שפתיים רכות? זהו, היא חושבת לעצמה ולא מגלה לו: אני משעממת אותו, זאת התחלת הסוף, זה הסוף של ההתחלה הזאת, של הנס הזה. ולדעת שהוא דואג. חושש ממה יהיה בזיון הבא, כי זה כבר השלישי שלא עומד לו ואם עומד לו הוא לא ממש גומר.
והדבר הזה, שהוא לא גומר, מתחיל לקבל חיים משל עצמו, הופך להיות עניין, אפילו שמנסים שזה לא יהיה עניין. הם מדברים על זה, צוחקים, אומרים הכל, גם את החששות והוא לא מאמין לה כשהיא אומרת "זאת אשמתי – כך אני מרגישה", ולא רוצה לדבר על זה יותר והיא רק רוצה לחבק אותו, לנחם אותו בין שדיה, לאהוב אותו, שישן קצת אצלה ולא ידאג ולא ילך. לא נורא שלא עומד לו, לא נורא שלא גומר, האהבה, האהבה, זה מה שחשוב, זה מה שקובע. לא?!
אבל זה קצת שקר, קצת להסיט את הפנים לכיוון הלא נכון, כי היא מרגישה איך לאט לאט זה מחלחל את הצבע האפור שלו, מלכלך את היופי שלהם. היא מתגעגעת לזין שלו בתוכה ולא רק לזין היא מתגעגעת, כי כשהזין שלו לא מתעורר אליה, או בכלל, היא מרגישה שמשהו בו לא מתעורר אליה, לא נמצא כאן איתה וכשהוא לא נכנס אליה, היא מרגישה שאיזה עיטוף מפריד בניהם, מעטה לא לגמרי נראה, אבל קיים, כמו גלימת-מגן מכושפת, שנראית אך לא מאפשרת לשום חנית לחדור ולפצוע והיא רוצה להיפצע, שידמם אותה עם הזין שלו ועם כולו וככה פשוט כבר אי אפשר. לפחות שהיה בוכה, או מתרפק עליה, אבל הוא מתעטף בגלימה הזאת וגם היא, לא רוצה לפגוע או להעליב, אפילו לא לומר כמה שהוא חסר לה וכך הוא נהיה עוד יותר חסר לה.
בלילה ההוא ניסתה לגרד את המעטה. התחילה ללטף את הגב הרחב והחלק שלו, ספרה עם אצבעותיה את ניקודי הנמשים שלו, ליקקה את העור, ליד העורף, בין השכמות, בצידי הגוף, נשכה נשיכות קטנות שהלכו והעמיקו, מנסות לחדור אותו, לתלוש ממנו את העור והבשר, לעורר אותו לחיות צמוד אליה, בלי הפרדות, גרדה ושרטה אותו ומרחה את בטנה ואת שדיה על גבו, מתפתלת עליו, מנסה לחדור עם הפה, השיניים והלשון שלה והוא שרוע על הבטן, מתמסר, נאנק בכבישוּת מתוקה, מתמוסס לאט לאט לתוכה, מחכה שהיא תקלף אותו לגמרי ושלא יהיה צורך בכלל בזין הלא עומד שלו.
היא יורדת במורד הגב, אל השקע הפגיע של הגב התחתון, חופנת את פניה במשולש הקטן של חיבור החריצים העליון, נוברת שם עוד ועם שתי ידיה מותחת את הישבנים שלו לצדדים, מגלה את פי הטבעת המהודק שלו. שם, לשם היא חותרת, זה הסדק בגוף שלו, דרכו תוכל לעקוף את כל המחסומים והעיטופים. היא עוצרת רגע ומרכיבה על עצמה את הזין עם הריתמה, ואחרי שמלקקת ומנשקת את הפתח שלו, ואחרי שמורחת ומסוככת, היא אוחזת בשני צידי המותן הנמוך שלו, פוערת את הישבנים ומחדירה את עצמה אליו. הוא מתרומם לרגע, מנסה להתנגד, אבל היא דוחקת אותו למיטה, מחדירה לאט לאט, באהבה יתרה את הזין לתוכו ומפעילה את הרטט בכיוון שלה, רטובה וזקורה, מזיינת אותו, כובשת אותו עם הזין העומד-לנצח שענוד למותניה והוא בלית ברירה מתחכך במיטה, בסדינים הסתורים מכל נסיונות הלילה הזה להעמיד ולגמור, ספוגים בכל התמרונים, הגמירות שלה, התסכולים והדברים הלא מדוברים, נועץ את שלו במזרון המתמסר והיא מעליו בתנועות אגן, נועצת אותו בעדינות לעומק, ושוב – יוצאת קצת ונועצת, התנועות מתרחשות מעצמן, היא חושבת על כל הגברים, כל התנועות, כל הזיונים, כל הגמירות שקורות מעצם השתלשלות הדברים: עומד, תוקע, נועץ, מטלטל פנימה והחוצה, עולה ועולה, מתחדד ומתמקד וגומר בשפיכה משחררת, והנה היא מול הישבן שלו, תוקעת, נועצת, מטלטלת, רעבה בעצמה לזין שלו, אבל נותנת לו את שלה, באהבה, חודרת את שריון השתיקות, המבוכות, ההסתרות. הנה, עומד לך ואתה דופק את המזרון בזמן שאני דופקת אותך ותכף תגמור לתוכו כי אני רוצה, כי אני מזיינת אותך, כי אני בתוכך ואין אפשרות אחרת.
הם גמרו, הוא ברגע של נעיצה עזה במיוחד שהרעידה אותו מבפנים, מהרחם שאין לו, אבל עוררה גל של עונג בכל גופו והיא בטלטלה מוחצנת שהתפרצה תוך כדי הנפת אגן לה אינה מורגלת. אחר כך הם נרדמו מחובקים ובבוקר הוא שתה קפה והלך לדרכו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
