מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לא, אני לא בהיי, ממש לא. נהפוך הוא ובכל זאת החלטתי לתפקד.

קרו היום שני דברים. אוקי, לא "קרו" - עשיתי במה ידי שני דברים חשובים מאוד:

1) הלכתי לראיון עבודה בארגון כלשהו, שקשור ללימודים שהתחלתי בסתיו. זו פגישה שאני יזמתי והיא דווקא התקבלה בברכה. שלחתי אפילו קו"ח, שלמרבה הפלא (בחיי, לא צחוק...), הרשימו את המנהלת הזאת, בגלל האקלקטיות, בגלל הנגיעה בכמה תחומים, בגלל כישורים מסויימים. וואלה, קטעים.

ישבנו בבית קפה בתל-אביב (בגלל שהמשרד המאוד עלוב שלהם עובר סיוד מאסיבי), ארוע שכבר ריגש אותי, ושוחחנו בנעימות ובעניין הדדי. כרגיל - אין שום הצעה קונקרטית לרגע זה, מה גם שעדיין לא סיימתי את ההכשרה המקצועית שלהם, אבל למרות זאת, היא חושבת שאני יכולה להתאים, אולי למשהו שעוד יצא לפועל השנה, ואם לא - אני יכולה להיות אופטימית לשנה הבאה.

אבל - זאת תבנית שחוזרת, קצת יותר מדי פעמים בחיי: התלהבות סוחפת של התחלה, איזה פרוייקט שבדיוק מתחיל להתרקם, ו"אני בדיוק הבנאדם המתאים". בסוף זה מתמוסס איכשהו ולא יוצא לפועל. למה? לפעמים בגלל שאני חוטפת רגלים קרות, לפעמים כי מתברר שאין כיסוי למהומה שאני עושה סביבי, ולפעמים כי באמת העניין לא יצא לפועל.

מה יהיה שונה הפעם?

אני חושבת שקודם כל משום שהארגון הזה הוא לא משהו קיקיוני, ארעי, ולא איזו התפרצות של יוזמות פרועות ושאין להם אמא ואבא. יש שם מערכת שמתפקדת ברמה ארצית וגם בקשר עם ארגון בנלאומי, יש תקציבים, הנהלות, ועדות, מרכז הכשרה, נסיון, ותק ומוניטין. לא חושבת שאףחד שעובד שם עושה מליונים - ממש לא... אבל אולי סוף סוף אפשר יהיה להתפרנס, וגם להיות שייכת לאןשהו - וזה דרך אגב הדבר העיקרי שאמרתי לה, חוץ מלמכור את האישיות המקסימה שלי, את כישורי המקצועיים, ואת יחסי האנוש המעולים שלי - אמרתי לה שאני רוצה להשתייך לקבוצה, לצוות, לעשיה משותפת וראיתי את האור שניצת בעיניה. חייבת להודות שגם בעיני. הדבר השני שהשתנה זאת אני. נדמה לי שאני קצת יותר אחראית וקצת יותר מסוגלת לקחת מחוייבות רצינית - אבל... ימים יגידו.

אז מחר אני צריכה לעשות כמה טלפונים, לשלוח כמה אימיילים כדי לקדם את הענייינים.

אני לא תמימה ולא מלאת התלהבות עיוורת. אני מבינה ויודעת שאני חייבת (אבל חייבת!!) לעשות את זה גם אם זה לא יהיה הכי מלהיב, הכי מעורר, הכי סקסי בכל רגע נתון.

2) הדבר השני החשוב ביותר שעשיתי היום זה סוף סוף לעשות את הצעד הראשון לקראת מבחן עליה בדרגה שאני חייבת לעשות הקיץ, אם אני לא רוצה להפוך ל-out לגמרי, באיזה תחום מקצועי נוסף שלי. זה מבחן שנרשמתי אליו כבר באביב של שנה שעברה (המבחן עצמו מתקיים כל שנה בקיץ), ובסוף נסוגתי וביטלתי באקט של השתפנות, עוד הרבה לפני המבחן. למה? כי החיים היו גדולים עלי בכמה מספרים ולא היה סיכוי שהייתי מצליחה להתכונן למבחן הזה כמו שצריך. אז ויתרתי. כמו שאני עושה הרבה פעמים בחיים: עוזבים כשקצת קשה ולא מספיק אטרקטיבי.

אבל זהו! פשוט לא יהיה לי המשך קיום מקצועי בתחום הזה אם לא אגש למבחן הקיץ. אז עד עכשיו ודחיתי ודחיתי ודחיתי את הטלפון הזה מהמון סיבות מוצדקות ביותר: כי זאת אישה מגעילה (האחראית), כי זה מבחן קשה, כי אם אכשל בו זאת תהיה פאדיחה איומה, כי אין לי שום תחת לשבת למבחנים, כי אני בנאדם דחיין ועלוב נפש בכל מה שקשור במשמעת עצמית ובמשימות משמימות, כי תמיד תהיה איזה דרמה סוחפת שתקח אותי.

אז כל זה פשוט לא רלוונטי ולא צריך לעניין את התחת של סבתא שלי. ובדיוק כמו שצריך לקום לתינוק באמצע הלילה - לא משנה מה, ובדיוק כמו שצריך להיות ב-2 בצהרים בבית כשהילדים חוזרים מבי"ס - לא משנה מה, ובדיוק כמו שצריך לקום ברבע לשבע כדי להעיר אותם, להכין להם סנדוויצ'ים ולהוציא אותם לבית הספר - ולא משנה מה, בדיוק כמו שצריך להתקשר ולברר מה שלום החברות שלי פעם בכמה ימים - לא משנה מה. בדיוק ככה, אני חייבת להרשם למבחן (והיום עשיתי את הצעד הראשון לקראת זה!!), ללמוד אליו ולעשות אותו.

אם אצליח בזה (להרשם בזמן, ללמוד כמו שצריך ולגשת) - אהיה גדולה בעיני עצמי. ואם אעבור את המבחן - ג'יזס!! אהיה מאוד מאוד גאה בעצמי. אבל ממש.

(אלוהים, תעזור לי בבקשה להיות חזקה וחרוצה ולא ליפול בפח של עצמי. תודה)